עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> ארועים >> אירועים שהיו >> 2016 >> "הסטוריה מוזיקה וזכרון" 2016
 

"שיר מגרש את החושך"

השנה התקיים סמינר "הסטוריה מוזיקה וזכרון" במתכונת שונה מבעבר, בשיתוף עם 'מקורוק ישראל'  שהוא פרויקט ארצי המשלב בין לימוד מקורות באופן חוויתי ויצירה מוזיקאלית מקורית. ((www.mekorock.co.il . הסמינר התקיים בהנחיה טקסטואלית של נגה כהן מקיבוץ משמר השרון, בניהולו המוזיקלי של האמן והיוצר מיקי שביב ובהדרכה של הצוות המקצועי מבית טרזין.
הסמינר התקיים בחופשת החנוכה ולקחו בו חלק בני נוער מוזיקאים בוגרי 'מקורוק' מכל הארץ- מנצרת עילית ועד באר שבע עם נציגות מכובדת לנוער בעמק חפר. בנים ובנות, דתיים וחילונים, השרים ומנגנים על כלים מגוונים.
השם שנבחר, "שיר מגרש את החושך", שילב בין חג חנוכה – חג האור, לבין מקורות ההשראה מהשרשרת ההיסטורית של עם ישראל- יוסף בבור, השעבוד במצרים, חורבן הבית המתואר במגילת איכה ועד למציאות הבלתי אפשרית של יהודי גטו טרזין בתקופת השואה המתועדת בתמונות, טקסטים ויצירה עשירה. מכל כובד המשקל הזה רקחו בני הנוער באמצעות כתיבה עכשווית 12 שירים הנוגעים בחייהם האישיים ובמבט הצעיר שלהם על העבר.
נפתלי הרפז רכז הפרויקט כתב: מרתק היה לראות כיצד התגבשו המילים, נצבעו בצלילים ומקצבים והפכו לשירים. שירים חזקים, בועטים, מרגשים ומלאי עומק ואמירה.שירים חזקים, בועטים, מרגשים ומלאי עומק ואמירה.
זה היה תהליך מופלא ששיאו במופע אל מול שורדי הגטו בטרזינשטט. הבטתי בעיניהם של השורדים בזמן השמעת השירים- הן נצצו ודמעו מהתרגשות. בני הנוער הצליחו ללקט פיסות חיים ורגשות מתוך הגטו שלא היו בו מעולם ובכך נגעו בעצבים החשופים של שורדי הגטו. הם אמרו להם למעשה: אנחנו כאן, נערים ונערות בישראל של אחרי 70 שנה, מרגישים אתכם ולא מתעלמים. "הדור שאחרי... בגאווה גדולה, עם כתפיים רחבות...עם הכנפיים פרושות. ")מתוך השיר של גל נחמני)
השירים שיצרו משתתפי הסמינר הוקלטו לתקליטור. המעונינים בהזמנת התקליטור יפנו לבית טרזין.
להלן שני שירים מתוך המבחר ודברי המוזיקאים הצעירים היוצרים:
 

 
 
 
שמש הלילה
מילים ולחן: אורי-דוד מוסאיי
באר שבע
 
בקומי החושך הכה בי,
טבעתי ביאור של עצמי
ובחדרי, כבול בין סורגי גטאות
מהו שמי בין מיליוני השמות?
 
אני אור, שמש הלילה
בוער בלב התקווה
אני שיר
קולי יושיעני מן הנפילה
 
בשכבי פקחתי עיניים
משיתי עצמי מתוך המים
ובחלומי ניצבת חומה
טיפסתי עליה, ניצחתי מלחמה
 
אני אור, שמש הלילה
בוער בלב התקווה
אני שיר
קולי יושיעני, מן הנפילה
 
גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע
 
אור...
 
 
 
 
דברים שכתב אורי -דוד:
הסמינר, מעבר ללימוד, היה חוויה מסעירה רגשית ונפשית שמטלטלת את השגרה שלי. הכרתי אנשים חדשים בני גילי מכל הארץ, התחברתי אליהם ועבדנו יחד במשך שבוע, ישנו, התקלחנו, אכלנו, צחקנו וגם... בכינו, והכל ביחד. למדנו על החיים בגטו טרזין, שמענו את סיפורי הזוועות ומנגד נחשפנו לכוחות הרוח והיצירה בגטו. אני הרגשתי שהיה לנו אור בזכות ה"ביחד הזה".                       
בערב השני של הסמינר נפגשנו עם דיטה ששרדה את גטו טרזין. היא סיפרה לנו את סיפורה המרתק. במשך כל העדות שלה, היא קרנה בחיוכה, שהעניק לי השראה רבה בכתיבת השיר שלי. דיטה עזרה לי להגיע למסקנה שבכולנו יש אור, בכולנו יש כוח לחייך, גם אם עברנו זוועות.                       
הסתכלתי פנימה, לתוכי, והסתכלתי על החיוך שלה. הבנתי שאנחנו דומים. שמתי עצמי בסיטואציה שלה, כבול בין סורגי גטאות, תוהה מהו מקומי שלי על רקע מיליוני היהודים שעברו את השואה. ואז מתוך חיוך פנימי, נזכרתי בשם שהעניקו לי הוריי, במשמעות שלי בחייהם –
אני אור!
בנוסף ללימוד על הגטו, עסקנו בסיפורי חורבן לאומיים מהמקרא, ממכירת יוסף כעבד, העבדות במצרים ועד לחורבן בית המקדש. התבקשנו לשאוב השראה גם מהמקורות הללו.                        
בנוסף למילים גם הלחנתי את השיר, וזה מאוד ריגש אותי. כל משתתפי הסמינר נרתמו לעזור אחד לשני. בסיום הסמינר הופענו מול ניצולי שואה וביניהם דיטה שישבה בקהל. עבורי זו היתה סגירת מעגל מאוד משמעותית. השבוע כולו התנהל לאור נרות החנוכייה, כל יום הדלקנו עוד נר, עוד אור נוסף המעצים את החוויה.

 
 
 
תנו ליפול בשקט
מילים: מלכות ים קשת
לחן: מלכות ים ונפתלי הרפז
תקוע - עמק חפר
 
אני מכירה אתכם
יודעת מה אתם רוצים לשמוע
לא רוצה לספק לכם
את אנחת ההתפעלות הזו
מכך שיש
אמנות בגטו
אהבה במצרים
חיים אחרי פיגוע
 
לא יכולה לשאת את המשבר כצמיחה
קודם תנו לי להישבר
להתפרק לרסיסים
לגלות את התהום שנפערה
ונשארה
 
במקום להמשיך לנסות
למלא את הבור בתקווה מאולצת
בכו על החורבן
על השברים שהם אנחנו
כי לא תמיד יש
 
אמנות בגטו
אהבה במצרים
חיים אחרי פיגוע
 
 


מילים שכתבה מלכות ים:
כשכתבתי את השיר הרגשתי שאני לא מסוגלת לכתוב מנקודת המבט של האנשים בסיפורים שלמדנו. הבנתי שאם אני רוצה לכתוב משהו שאני אוכל להיות שלמה איתו זה חייב להיות משהו שרלוונטי לי היום.
בשיר ניסיתי להביא את הקול של האנשים שלא מסוגלים להתרומם במהירות מהקושי, מהטראומה. שאמנם מרגישים מחויבות לצמוח (כמו למשל משפחה שאיבדה את בנה בפיגוע ועיני כל המדינה נשואות אליה), אבל צריכים קודם כל לכאוב.
אני מרגישה שהרבה פעמים אנשים לוקחים רחוק מדי את ה"צמיחה מתוך משבר" והופכים אותה ל"משבר כצמיחה", כמו שכתבתי בשיר. כמו שלא נותנים מספיק מקום ל"שואה" אלא הופכים אותה מיידית ל"תקומה".

 

 



לייבסיטי - בניית אתרים