עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> על חברים וניצולים >> חברים כותבים >> 2012 >> 2012-08-05 אלישע פורת כותב על אוטו ברנארד קראוס
 

אלישע פורת 

קוצים בתחת

ספק אם יש מניין קוראים בארץ, ששמעו אי פעם את השם אוטו ברנארד קראוס. וספק אם יש חצי מניין קוראים בין קוראי "הארץ", שקראו את ספרו "תל קוצים", תרגמה מצ'כית דורית גינת, שיצא בהוצאת ירון גולן בשנת 1998. הרומן הסאטירי החריף "תל קוצים" היה מלא קוצים שדקרו בתחת של התנועה הקיבוצית ובעיקר בתחת של הממסד הספרותי שלה. אבל יש בוודאי כמה מניינים של תלמידיו של אוטו קראוס בכפר הנוער "הדסים", שזוכרים אותו היטב. ואולי דווקא הם, אותם בוגרי "הדסים" שחיבבו את המורה לאנגלית 'הנצחי' שלהם, אולי הם גם זכו לעיין ברומן הנשכח "תל קוצים".

אתר אינטרנט על אוטו קראוס

אוטו ברנרד קראוס, יליד פראג 1921, הלך לעולמו בארץ בשנת 2000. הוא היה סופר ומורה, מתרגם ואיש בעל הומור בלתי נדלה. הומור צ'כי במיטבו, שאיפשר לו לשרוד את מחנה המוות באושוויץ, ואיפשר לו גם ללגלג על הקיבוץ. הוא היה בין המורים בגטו טרזין ואחר כך דמות תרבותית ומחנכת מובילה ב'מחנה המשפחות' באושוויץ. וכשהגיע ארצה עשה דרכו היישר אל הקיבוץ הגדול בעמק חפר, גבעת חיים, שפתח שעריו לעולים ולניצולים מצ'כוסלובקיה, כלומר מצ'כיה. הוא ניסה לאחוז בהוויה הקיבוצית בכל קצותיה: להיות חקלאי וחבר קיבוץ פעיל, וגם להיות מורה לאנגלית, שהייתה שפתו השנייה, וגם לכתוב את ספריו המעטים. וכשהגיע ארצה בסוף שנות הארבעים, כבר היה איתו ספרו הראשון, "אדמה ללא אלוהים", ספר חשוף וקשה על אושוויץ, שיצא בשנת 1954, בהוצאת הבית שלו, 'הוצאת הקיבוץ המאוחד'.

אני זוכר את אוטו קראוס היטב מימי נעוריי: קיץ וחורף, שרב או מבול, הוא היה חוצה ברגל את הביצה הקטנה שבין גבעת חיים למוסד החינוכי 'מעיין' שבעין החורש. שמנמן ועגלגל, ומעשן פייפ נצחי, ותמיד יש חיוך טוב על פניו. הוא לימד אותנו אנגלית. במסירות, בידיעה, באהבה ובהרגשת שליחות ממש. כאילו רצה לחלצנו בכוח מההוויה הצרה והמחניקה של המציאות החד-לשונית שלנו. אך הוא קיבל מאיתנו בתמורה למסירותו רק גסות רוח, כפיות טובה, כפיות תודה, ובטלנות משוועת. היינו תלמידים יהירים עצלים ומפונקים. ואני בטוח היום שלא היינו ראויים למורינו.

אני זוכר את מורי ורבי חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל, שהיה אז סופר מתחיל אך החל להתפרסם, וחי כמה שנים כחבר קיבוצנו, שהיה אף הוא מורנו באותה העת. אני זוכר שהוא ניסה לעזור לאוטו קראוס בפילוס דרכו אל העולם הספרותי. הוא ניסה להפעיל את קשריו בבוהמה של תל אביב. אך הסופר ה"צ'כי" לא התקבל אצל קוראי "דור הפלמ"ח" וספיחיו. אני זוכר את הפליאה שהתפלאתי, כשמצאתי את ספרו הראשון של קראוס בספריית בית הספר 'מעיין'. היה לי קשה לקשר בין דמות המורה המסור שהיה, לבין אותה מידת בוהמיות ההכרחית, כדי להיחשב סופר...

הלכנו לצבא, התרחקנו מבית הספר, ושמענו פה ושם שהכול השתבש. אוטו קראוס עזב עם משפחתו את קיבוץ גבעת חיים. הוא התנתק מ'הפזורה הצ'כית' שהתרכזה סביב בית טרזין. הוא תקע עוגן, עם אשתו, כמורים מבוקשים לאנגלית, בכפר הנוער "הדסים". הקשרים הרופפים שנטוו בינינו נותקו, ולא יצא לנו להתראות. ידעתי שהחלילן הכנר והמנצח עמוס מלר ז'ל, בן כיתתי, שנאחז אף הוא ב"הדסים", כמורה למוסיקה, היה היחיד מבינינו שהמשיך בקשרים קרובים עם אוטו קראוס.

וכשנפל לידי, לפני כמה שנים, לגמרי בדרך מקרה, ספרו של קראוס "תל קוצים", ואני התפקעתי מצחוק בקריאתו, שבתי לחפש את עקבותיו. איחרתי מעט. הוא כבר נפטר אז ודיברתי עם אלמנתו דיתה קראוס. מסתבר שפרשת הוצאתו לאור של הרומן הסאטירי הזה הייתה מלאה בקוצים דוקרים בתחת של ההוצאה ושל תנועתו הקיבוצית. הרומן מביא תמונה סאטירית ביקורתית אך מלאת הומור, על קיבוץ שלם שאוחז בו שיגעון גידול החזירים. הוא מלא עקיצות ודקירות, כיד ההומור הצ'כי הידוע. אבל הומור לחוד וצנזורה ספרותית לחוד.

הספר לא מצא חן בעיני חברי קיבוץ גבעת חיים המעטים שקראוהו. תל-קוצים מסופר בגוף ראשון, ב-14 פרקים, בראשם מפורטים העניינים המרכזיים בשורה-שורתיים. זוהי סאטירה הומוריסטית חריפה על חיי קיבוץ. דמויות ססגוניות מוצגות מצידן הנלעג. והוא מציג את חיי הקיבוץ באור סאטירי אך רגשני. פולמוס קשה, האם לגדל חזירים בקיבוץ או לא – הוא עיקר העלילה וחוט השדרה שלה. תל-קוצים הוא רומן קיבוץ במלוא משמעות המילה. העלילה כולה מתרחשת בקיבוץ, רוב הדמויות המוזכרות הן חברי קיבוץ, והעיקר: חיי הקיבוץ בייחודם הם הנושא היחידי. חיי הקיבוץ אינם גן שושנים, החברים דוקרים זה את זה ללא הרף, אך מאוחדים באהבה גדולה אל הקיבוץ.

הספר מאד לא מצא חן בעיני העורכים של 'הוצאת הקיבוץ המאוחד'. הספר מאד מאד לא מצא חן בעיני העורך הראשי הכל יכול של ההוצאה. על פי סיפורה של האלמנה, שהוספתי לו עדויות מכאן ומשם, התפתחה סביב צינזור הספר פרשה שוויקית ממש! פרשה רצופה בפיתויים ואזהרות, בקירובים וריחוקים,  במתק שפתיים מחד, ותקיעות קוצים בתחת מאידך. ואם יבוא יום ויונח לי מלחצי ההווה, אפשר שאתפנה לספר על כך באריכות. בקיצור, הרומן הסאטירי "תל קוצים", של אוטו קראוס היה בחזקת קוץ ממאיר בתחת של התנועה הקיבוצית. ובסופו של דבר הספר לא יצא, ואוטו קראוס גנז אותו למשך שנים רבות. יש אומרים שמהדורה מחתרתית שלו, במכונת כתיבה, התרוצצה במשך שנים אצל קוראים אוהבי קראוס מושבעים. אך לבסוף נעלמה גם היא.

והנה מסתיימת לה שנת ה-100 ליסודה של התנועה הקיבוצית. חגיגות נרחבות נערכו בכל רחבי הארץ. יצאו לאור אלבומים וספרים המספרים את סיפורה. וכמובן, גולת הכותרת של חגיגות המאה – סדרת הקיבוצים, סדרה דוקומנטרית מרתקת, בארבעה פרקים, שעשו ענת זלצר ומודי בר און, על העבר ההווה והעתיד של הקיבוצים. אך דווקא משום כך לא צריך להשכיח סיפורי צנזורה לא ראויים כמו הסיפור של הרומן "תל קוצים". ודווקא בשנת המאה היה חשוב שיקום חוקר  צעיר מחוקרי התרבות הקיבוצית, וישפוך אור על הפרשה המביכה הזו.

הרומן "תל קוצים" יצא לבסוף, אצל המו"ל הפרטי ירון גולן, ובאיחור רב, רב מדי, בשנת 1998, כאשר פולמוסי-החזירים המושחזים והמדממים בקיבוצים הפכו זה כבר לנחלת ההיסטוריה. אוטו קראוס לא נענה להפצרות הוצאת הקיבוץ המאוחד,  וחי לו את חייו הצנועים כמורה לאנגלית מיתולוגי בכפר הנוער "הדסים". הוא המשיך לכתוב בשלוש לשונותיו, האנגלית הצ'כית והעברית, ונשמט לגמרי, ממש ללא עקבות, מהרפובליקה הספרותית הישראלית. ורק מעטים מכירים את פרשת "תל הקוצים" בביוגרפיה של ניצול שואה אמיץ ומלא הומור זה, ששרד את טרזין ואת אושוויץ,  אך לא הורשה ללגלג על התנועה הקיבוצית.

 



לייבסיטי - בניית אתרים