עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> גטו טרזיינשטאט >> גטו טרזין וחלקו במורשת השואה
 
גטו טרזין וחלקו במורשת השואה
 
דבריה של הסופרת רות בונדי בטקס פתיחת אולם התצוגה של בית טרזין ב- 21 ביוני 2000.

משך חמישים וחמש השנים מאז קץ מלחמת העולם השניה עברה תדמיתו של ניצול השואה בעיני הישראלים שינויים רבים - וכך גם תדמיתו של גטו טרזין. הישוב הארץ-ישראלי, בניגוד לכל ההצהרות החגיגיות על המולדת המצפה "לאודים מוצלים מאש", כמטבע הלשון של אותם הימים, היה חרד לבואם של ניצולי השואה. בדיונים פנימיים דיברו מנהיגי הישוב הארץ ישראלי על "אבק אדם" וראו בהישרדות תוצאה של הברירה הטבעית הקדמונית: כנראה ששרדו רק האכזריים, האנוכיים, המוכנים לדרוך על גוויות. ועל כולם, חיים כמתים, רבצה האשמה: למה לא נלחמו? למה הלכו כצאן לטבח? רק מורדי הגטאות, הפרטיזנים יכלו לזקוף את קומתם: הם נלחמו בגבורה. לכן הוקדש יום הזיכרון לא רק לשואה, אלא גם לגבורה, כאשר השואה שואת הכנועים והגבורה גבורת האוחזים בנשק בלבד.

גטו טרזין, אז, לא נכנס כלל לתודעת הציבור הישראלי הרחב: שובל זניח ללא מרד, גטו אחד ויחיד במרכז אירופה, מחנה נופש בהשוואה לגטאות פולין, גטו למיוחסים, כפי שהציגו אותו הנאצים וכפי שהגדיר אותו אחרי הביקור בגטו טרזין ביוני 1944 גם נציג הצלב האדום הבינלאומי, שלא אווה לראות את המציאות מאחורי ההצגה שהוכנה בשבילו וחברי משלחתו.

אסירי גטו טרזין לשעבר, רובם צעירים, שעלו לישראל בסוף שנות הארבעים, ביקשו קודם כל להיקלט, לרכוש מקצוע, למצוא פרנסה ודיור, להקים משפחה: הם היו טרודים בקיומם היומיומי וגם ביניהם או עם בן זוגם שלא עבר את השואה מיעטו לדבר על מה שעבר עליהם בימי הכיבוש הגרמני, בגטו טרזין ובעיקר אחריו במידת מה יצרו אסירי טרזין בעצמם את תדמית גטו טרזין כמקום להתגעגע אליו: הרי שם עדיין שהו בקרבת הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, חבריהם, רבים התנסו שם באהבתם הראשונה, חיו בחברת בני גילם, למדו, האמינו שניתן להתגבר, לא ידעו על השמדה ממוכנת בתאי גז.

רק כעבור שנים, לציון עשור לשחרורם, נפגשו אסירי גטו טרזין לשעבר בישראל לראשונה לכנס ארצי, בקיבוץ גבעת חיים - איחוד, שבו נקלט גרעין מתוכם. וגם אז, במאי 1955: שירה בציבור מסביב למדורה, כמו בימי תנועת הנוער הציונית, משחק כדורגל לזכר משחקי כדור-הרגל בגטו, שמחה על המפגש המחודש - ורק ניצנים ראשונים לתחושה שחייבים להתארגן למען הנצחת זכר חללי גטו טרזין ובייחוד של חבריהם מתנועות הנוער הציוניות והחלוץ שרובם לא שרדו, להנציח צד אחר של השואה: של ניסיון לשמור על צלם אנוש ודאגה לחינוך הילדים ובני הנוער כגרעין נביטה של העם היהודי לעתיד, של כוח יצירה בתנאי רעב, חברות ואחריות לכלל.

פן זה של גטו טרזין הגיע לראשונה לידיעת הציבור הישראלי הרחב במחצית הראשונה של שנות השישים, עם הוצאת מהדורות עבריות של הספר אין פרפרים פה, ציורים ושירים של ילדי גטו טרזין, בתרגומם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר, ושל  רקוויאם לטרזין ליוסף בור, המספר על ביצוע הרקוויאם לוורדי בגטו, שניהם בהוצאת ספרית הפועלים.

בהשפעת משפט אייכמן, ספרי זיכרונות אישיים וביוגרפיות, שהוציאו את היחיד מתוך ערפילי המספר המבהיל והבלתי נתפס של שישה מילונים, לאט, לאט החלו הישראלים לראות את השואה, את הניצולים וגם את הגבורה בעיניים אחרות. שפר גורלו של גטו טרזין והוא לא נחרב והמשיך להתקיים עד סוף מלחמת העולם השניה, אם כי רוב אסיריו הושמדו, ועל כך נשמר בו, יחסית, חומר רב יותר מאשר בגטאות פולין שהועלו באש או נהרסו עד היסוד. תערוכת ציורי אמני גטו טרזין ותערוכת ציורי ילדי טרזין, ביצוע יצירות מוסיקליות שנכתבו בגטו, העלאת האופרה לילדים  ברונדיבאר בתרגום עברי בכמה גרסאות, המחזת סיפור הרקוויאם לוורדי בגטו טרזין בביצועה של נאווה שאן, פרסומו של יומן גונדה רדליך, מנהל המחלקה לטיפול בנוער בגטו טרזין, ומהדורה עברית של עיתון הילדים קמרד, קברטים לפי טקסטים מטרזין - כל אלה יצרו תדמית חדשה של גטו טרזין.

אולם אף תדמית זו היא במידה רבה מעוותת. לעתים מוגדר גטו טרזין באמצעי התקשורת הישראליים כמקום "שבו ריכזו הגרמנים את מיטב אמני מרכז אירופה" - ולא כך היה הדבר: הגרמנים ריכזו בגטו טרזין, לפחות לתקופת מעבר, את כל יהדות צ'כיה ורוב זקני גרמניה ואוסטריה - וביניהם היו, בהתאם לאופייה והרכבה של יהדות מרכז אירופה שלפני שלטון הנאצים, בעלי מקצועות חופשיים, מדענים, אנשי רוח ואמנים רבים. לפעמים נוצר הרושם, כאילו אסירי הגטו הלכו מהצגת תיאטרון להצגת אופרה, מהרצאה להרצאה, מקונצרט לקונצרט, מקברט לקברט. ולא היא. במשך שמונה עשר חודשי שהותי בגטו זכיתי לראות הצגת אופרה אחת והצגת תיאטרון אחת ואסירים רבים אף זה לא. ולא מחוסר עניין בתרבות: העבודה הקשה, העמידה בתור לאוכל, לברז מים, לבית שימוש, הרצון להספיק לפני העוצר, שהחל לרוב ב - 8 בערב, לראות את ההורים או את הבעל, האישה, הילדים, החבר, התחלואה הרבה, אימת הטרנספורטים, אבל על אב או אם, שמתו בגטו: הכוחות היו דרושים קודם כל לקיום היומיומי. לכך נוסף הקושי הטכני להשיג כרטיס למופע באולמות הקטנים המאולתרים, איסור היציאה לרחוב אחרי רדת החשכה, כל אלה צמצמו את קהל הצופים למעטים מדיירי  קסרקטין זה או אחר, לבעלי קשרים עם המחלקה לעיצוב הפנאי, מחלקת ה - Freizeitgestaltung בשמה הגרמני.

כאילו נשכחו רבבות הזקנים הגוססים מתת תזונה, ממחלות, מהעדר רצון להמשיך לחיות, אימת הפרידה הנצחית הרובצת מעל הגטו כעננה, הטרנספורטים היוצאים ליעד בלתי ידוע או ידוע רק בשם הסוואה, מחנה העבודה Birkenau bei Neu-Berun ,שלא היה אלא אושוויץ.
מריטת העצבים בעמידה האינסופית בתורים, תחושת הרעב המתמדת, לא רעב מטרף את הדעת כמו במקומות אחרים, רק רעב מכרסם כמו עכבר קטן, שרשרת המחלות הבלתי פוסקת, גם בין הילדים והצעירים - אימפטיגו, אנצפליטיס, טיפוס, שני, צהבת זיהומית, שלשולים, - הפרעושים והפשפשים המציקים בעיקר בלילה, כל זה כאילו לא היה.

יכול להיות, שכלל לא יתכן אחרת, אם רוצים לשמור על זכר ייחודו של גטו טרזין. סבל, מצוקה, מחלות, רעב היו בכל ריכוזי היהודים על פני מזרח אירופה בימי הכיבוש הגרמני, אך כמות כזאת של אוצרות אמנות, שירים, יצירות מוסיקליות, ציורי ילדים ועיתוני מעונות הילדים, יומנים ורשימות נשמרה רק ממנו.

ראוי שגטו טרזין ייזכר כפי שהיה: מקום של התעלות נפש וגם של קשיחות, של קטנוניות וגם של רוחב לב, של עזרה הדדית וגם של התעלמות מסבל הזולת, קליידוסקופ של בני אדם במלכוד ומצוקה, שידעו לשמור רובם ככולם על צלם אנוש, שלא התאכזרו איש לרעהו, שקיוו להחזיק מעמד עד לקץ המלחמה המיוחל, אשר עבור רובם איחר לבוא.

ובכך גם חשיבות העברת החומר על גטו טרזין לדורות הבאים, לא רק כעדות לתקופה, אלא עדות לנכונותם של יחידים ליטול אחריות לקיום הכלל, לא להרים ידיים, ליכולת האדם ללמוד, ליצור, לצחוק, לאהוב את החיים גם בתנאים הקשים ביותר.


לייבסיטי - בניית אתרים