עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> גטו טרזיינשטאט >> כתבות, מאמרים ומחקרים >> ד"ר בתיה ברוטין - "חינוך ומחנכים בימי השואה" - תערוכה - 2012
 

"חינוך ומחנכים בימי השואה" - תערוכה

תוכנית להוראת השואה מכללת בחברה הישראלית, בית הספר לחינוך, המכללה האקדמית בית ברל, 2012.

הקדמה

עם הכיבוש הנאצי נאסרה פעילותם של רוב בתי הספר היהודיים. נוכח המצב, הוקמו ביוזמה יהודית מסגרות חינוך חלופיות, רבות מהן מחתרתיות.  החינוך הבלתי-פורמאלי בא למלא את החלל החסר בחייהם של הילדים והנוער ולהשיב, ולוּ במעט, את שגרת החיים.

מורים ומחנכים שאיבדו את פרנסתם השתלבו במערכת החינוך המאולתרת הזו. הם הפעילו את התלמידים בדרכים מגוונות כמו חוגים ללימוד ספרות, היסטוריה, אמנות; הם הקימו מקהלות, העלו הצגות, ארגנו משחקי ספורט, הציגו תערוכות ועוד;

כך השכיחו מלב הילדים לזמן-מה את האירועים הקשים המתרחשים סביבם. לעתים הרחיבו המחנכים את תחומי אחריותם: ערכו ביקורי בית אצל תלמידיהם, חילקו תוספות מזון ועודדו אותם. המחנכים שימשו לתלמידים עוגן של ביטחון ונחמה, ולעיתים אף תחליף להורים שאִבדו.

על אף התנאים הבלתי אנושיים בתקופת חידלון זו, אנו עדים לתופעה יוצאת דופן בה מחנכים ומחנכות התמודדו בגדלות רוח עם דילמות חינוכיות וערכיות שהעמידה בפניהם השואה.

בתערוכה זו חשפנו את פועלם המיוחד של עשרה מחנכים ומחנכות מתוך רבים מאוד, שפעלו במסירות אין-קץ במקומות שונים, בתנאים שונים, מתוך מרד במציאות ומתוך אמונה עיקשת כי בכוחו של החינוך להכשיר את הדרך להווה ועתיד טובים יותר. התערוכה עומדת על  הקשר המיוחד בין המחנך לחניכיו, ומציגה את המפגש המרגש בין אנשים בוגרים לבין ילדים ונוער בְּעולם בו נבחנו מחדש תכנים, ערכים והשקפות. המחנכים לקחו על עצמם את האחריות לעצב את  דור העתיד ולסייע לו לשרוד, בעוד הם עצמם שרויים במשבר עמוק.

הלגה וייסובה, ילדים לומדים בסתר, גטו טרזיינשטאט, 1942 (פרט). 


אֶגוֹן (גוּנְדָה) רֶדְלִיךְ

דילמה חינוכית: האוּמנם יצירת עולם של "כאילו" עבור הילדים היא הדרך להתמודד עם המציאות האכזרית?

ביוגרפיה: יליד מורביה, צ'כיה,  1916. חבר תנועת-הנוער הציונית "מכבי הצעיר", וב-1939 – חבר הנהגת התנועה. ב-1940 שימש סגן מנהל ומורה לעברית ולתולדות העם היהודי בבית-הספר התיכון של עליית-הנוער בפראג. בדצמבר 1941‏ התנדב להגיע לגטו רזיישטאט, כדי לסייע בקליטת יהודי בוהמיה ומורביה שגורשו לגטו. התמנה לראש מחלקת הנוער והיה אחראי על מוסדות-החינוך ועל כל הטיפול בילדי הגטו, מגיל 4 ועד ‏18.‏ הדף האחרון ביומנו של אגון רדליך הוא 23 באוקטובר 1944. ביום זה נשלח בטרנספורט לאושוייץ-בירקנאו עם אשתו ובנו התינוק דן, שנולד בגטו, ושלושתם נִספו.‏ היומן פורסם תחת הכותרת "חיים כאילו".

אני מאמין חינוכי: פעילותו החינוכית של אגון (גונדה) רדליך הצטיינה מנעוריו בשילוב נדיר בין חזון חינוכי וערכי לבין כושר ארגון ומנהיגות יוצאי דופן. 

בגטו טרזין הצליח גונדה להנהיג קבוצה מגוונת של מחנכים: מורים, גננות, פרופסורים, מטפלות ביתומים, פסיכולוגים, מפקחי חינוך, רופאי ילדים ובעיקר מדריכים בתנועות-הנוער. הרכב ייחודי זה של פדגוגים מנוסים לצד מחנכים מתחילים היה פרי החזון החינוכי פורץ-הדרך של רדליך, אשר שילב בחינוך הפורמאלי המקובל גם תפיסות בלתי-פורמליות. העקרונות החינוכיים המחייבים בעיניו, גם ובעיקר בתנאי הגטו, היו: אמון הדדי, אהבת הילד ודאגה לצרכיו, עשייה למען הכלל ומחויבות להתנהגות מוסרית.

מן המקורות:

17.3.1942

בערב שיחה עם המדריכות. הרציתי כמעט שעה שלמה. המדריכות היו עייפות ולא הקדישו אותה תשומת הלב, שהייתי דורש אותה. רציתי לעורר ויכוח על חינוך יהודי, אבל לא הצלחתי. מקווה אני, שאצליח בפעם הבאה. מה לענות לילד אשר גונב פחם? הילד רואה, שכל אחד גונב ואובדת לו כל הרגשת מוסר."

מתוך יומנו של אגון רדליך.

ועוד כמה מילים על אגון:

אגון רדליך כתב בגטו שני יומנים.  האחד נרשם בפנקס כיס בשנים

1944-1942 והוקדש לאהובתו-אשתו בוצ'קה; השני הוקדש לבנו דן, והוא נכתב מאז נולד הבן בראשית מרס 1944 ועד הירצחם, באוקטובר 1944. היומנים שפורסמו תחת הכותרת "חיים כאילו", כלשונו של רדליך, נכתבו בשפה העברית במקור.

מתוך יומנו של אגון רדליך

שבת*, 14 בנובמבר 1942:

ועדת החינוך. בעיות: איך להתייחס לבעיות ה"שלויסן"** . היכן ההבדל בין גניבה לטובת הקולקטיב לבין גניבה לטובת הפרט. קשה כאן, מחוסר דוגמה ומופת (כי מי אינו סוחב?) לחנך לקראת מוסריות של מאה אחוזים. יש כאן בעיות, שפתרונן קשה מאוד, גם אם הן מעניינות מאוד מבחינה חינוכית.

*רדליך כתב את יומניו בעברית, אך בשבת היה מקפיד לכתוב רק בצ'כית, כדי לא לחלל, לתפיסתו, את השפה העברית בשבת.

**(סחיבות)

מתוך דוח חינוכי שנכתב בגטו:

בתי הילדים קמו בגטו טרזיינשטאט בין קיץ 1942 וינואר 1943. בתום השנה הראשונה של הפעילות החינוכית  כתבו המחנכים דוחות מסכמים. מתוך הדוח שכתבה אגון רדליך.

כשהמחנך צריך להיות ... גם מורה, גם סניטר ובמידה מסוימת גם אב ואֵם בזמן שהסביבה החדשה משפיעה  על הילד ... יש מעט מחנכים מתאימים. יותר מאשר אי- פעם דרושה כאן אהבה אמיתית והתלהבות.

בגטו, תחת השפעה של תנאי חיים קשים, מוסר הופך להיות למושג רלטיבי ... על המחנך לשתק את ההשפעות האלה ... עליו לרכוש את אמונם של הילדים, וכאן הילדים הרבה פחות מאמינים מאשר בחיים נורמליים.

*

אם המחנך יצליח במלחמה נגד שטחיות, אם הוא יֵדע להדריך את הילד והנער להכרה שהחיים הם יותר מאשר שבלונה מוגבלת ... שהחיים של היחיד קשורים ללא הפרד בחיי העם ובגורל של האנושות כולה, שלא די בדיבורים אפלטוניים על שיוויון וצדק סוציאלי, אלא שצריך גם להילחם על כך, אז אולי נוכל להיות מרוצים מתוצאות עבודתנו. אבל זאת יוכל לשפוט רק העתיד.

 


פְרִידְל דִיקֵר בְּרַנְדֵייס

 

דילמה חינוכית: איך לחנך ילד ליצירה וליופי שברוח האדם, בזמן ובמקום הרומסים את כל אלה?

ביוגרפיה: ילידת וינה, אוסטריה, 1898. אמנית רב-תחומית ומורה לאמנות, מבוגרי אסכולת "באוהאוס", גרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון עברה לפראג. בשנת 1938 קיבלה אישור הגירה לפלסטינה, אך לא עשתה בו שימוש.

בדצמבר 1942 גורשו פרידל ובעלה פבל לגטו טרזיינשטאט. פרידל התגוררה עם חניכיה באותו מבנה והקימה שם בית-ספר לאמנות. לאחר שנשלח פבל לאושוויץ-בירקנאו התנדבה פרידל להצטרף לטרנספורט שיצא ב-6 באוקטובר 1944. שלושה ימים אחר-כך נרצחה. פבל שרד.

אני מאמין חינוכי: גישתה החינוכית של פרידל טיפחה, באמצעות האמנות, ריכוז רגשי בקרב תלמידיה, במגמה לחזק בהם את ביטחונם העצמי ולשמר בעולמם את טעם החיים והיופי. בגטו הפכה פרידל למעשה למטפלת באמנויות, המסייעת לאזן את הכאוס ששרר בגטו בכל הקשור לזמן וחלל.

מחויבותה של פרידל לילדים ולעבודתה החינוכית היתה כה גבוהה, שבטרם שילוחה מן הגטו דאגה להפקיד בידי האחראים בבית-הילדים שתי מזוודות ובהן 4,500 ציורי-ילדים למשמרת. מתוך 660 תלמידיה שציירו ציורים אלה, נרצחו 550. את תורתה החינוכית רבת-ההשראה לא הספיקה לתעד.

מן המקורות:

  רות שחטרובה, תלמידתה של פרידל דיקל ברנדייס, קולאז', 1944-1943  

"אסתטיקה זה כמו עוד שכבת עור דקה המגנה מפני תוהו ובוהו ... אסתטיקה משמשת כאמצעי מילוט, המנוע האחרון המסוגל ליצור, תוך הגנה על האדם מפני כוחות שאין לו שליטה עליהם."פרידל דיקר ברנדייס לעמיתתה, הִילְדַה קוֹטְנִי, חרונוב, 9.12.1940

ועוד כמה מילים על פרידל:

פרידל  צמחה במסגרת בית-ספר שטיפח אמנות אוונגרדית, אך גם באווירה אידיאולוגית של צדק חברתי ושל רצון לבנות עולם טוב יותר. כל אלה השפיעו על דרכה החינוכית.

 

תחומי היצירה של פרידל היו רבים ומגוונים. היא התמחתה בהדפסים, טיפוגרפיה, תפאורנות ועיצוב תלבושות לתיאטרון, תכשיטנות, עיצוב טקסטיל, עיצוב-פְּנים ועיצוב רהיטים. את כישוריה האמנותיים שילבה בעבודתה החינוכית בפועל, כמנחה וכמעצבת בעלת חשיבה פדגוגית.

היא הצטיינה בשילוב בין ההיבטים האסתטיים והפדגוגיים של היצירה, ופעלה מתוך הקשר חברתי ואידיאולוגי. פרידל הייתה אישה פוליטית, לוחמת אנטי-פשיסטית ועל רקע אלה נרדפה ואף נכלאה בשנת 1934 ואולם מותה – היה על רקע יהדותה בלבד.  הגישה החינוכית אידיאולוגית שלה הייתה נוכחת בכל עת ומקום, בהגעתה לפראג פתחה סטודיו לאמנות לילדי הפליטים הפוליטיים שהגיעו מגרמניה ואוסטריה.

במקביל לגישה האסתטית-חינוכית שלה היא גם תרמה מכישוריה לעיצוב מחדש של חדרי תלמידותיה, וכן לעיצוב תפאורות ותלבושות לפעילויות התיאטרון.

מתוך דוח חינוכי שנכתב בגטו:

בתי הילדים קמו בגטו טרזיינשטאט בין קיץ 1942 וינואר 1943. בתום השנה הראשונה של הפעילות החינוכית כתבו המחנכים דוחות מסכמים. מתוך הדוח שכתבה פרידל דיקר ברנדייס: לימודי הציור לא יהפכו את כל הילדים לציירים, אך יפתחו בכולם את היצירתיות, את העצמאות כמקור לאנרגיה, או יטיבו לשמור עליהם, יגרו את הדמיון, יחזקו את השיפוט העצמי ואת כוח האבחנה.

*

בעלי הברית הטובים ביותר נגד התוצרת המוגמרת, נגד העולם הקפוא של המבוגרים, הם האמנים האמיתיים, וגם, כאשר מוציאים אותם מן ההרגל, הילדים עצמם.

*

אצל ילד מתחת לגיל 10 [הכוונה היא לדרגת בשלות] על המורה לדאוג בעיקר שלא יופרע במשחקו, בניסיונותיו. אין כל תכלית ללמד, כי בגיל זה כל התערבות תיענה בהפניית גב לפעילות. בגיל זה שרטוט וציור הם כלי ביטוי עיקרי. ילד מעל גיל 10  מתחיל להיות לא שבע-רצון מכלי הביטוי שלו, העולם הרחב יותר מקבל ערך [בעיניו].

*

אי-אפשר לנצח את רעיונות הילדים. [...] אם למחנך היה ניסיון ... הרי שהציורים היו מספקים לו מבט חשוב אל תוך נפש הילד. [...] למרות שהילד שמח לכל הרחבה של עולם הרעיונות שלו, אסור לדחוק אותו לכך.

*

מוטב להורות בקבוצה יותר גדולה של ילדים, מאשר בקבוצות קטנות או של בודדים. יותר ילדים מדרבנים זה את זה, מייצבים את האווירה, כמעט תמיד גוברים הטובים על הגרועים יותר. הילדים מרוויחים אחד מהרעיונות של השני. כבר בכך, שהמורה אינו יכול להכביד עליהם תשומת לב, הם יותר תלויים זה בזה. בכך נוצר דבר, שיש לו ערך עצום בהמשך החיים, והוא העבודה בקבוצה. לא תחרות בין יחידים, אלא הישג הכלל. על ידי המאמץ המשותף, דווקא באמצעים העצמיים, משיגים הקבוצה והיחידים את התוצאות הטובות ביותר. בנסיבות אלה הם גם מוכנים להתגבר על הקשיים בגלל מחסור בחומרים, להסתפק במועט, לעזור אחד לשני


פְרֵדִי הִירְשׁ

דילמה חינוכית: מדוע לשמר ערכים של חינוך גופני כשקיומו של הגוף עצמו מאוים?

ביוגרפיה: יליד אאכן, גרמניה, 1916. בהיותו בן 20 הגיע לפראג, השתלב בתנועת "מכבי הצעיר", עסק בחינוך גופני והקים מרכז ספורט לנוער היהודי. בראשית 1942 גורש לגטו טרזיינשטאט והופקד על פעילויות הספורט. מגרש משחקים הוקם בגטו על-ידי הילדים, ביוזמתו ובהנהגתו. בספטמבר 1943 גורש פרדי עם 5,000 מיהודי גטו טרזיינשטאט למחנה אושוויץ-בירקנאו. גם שם ניהל פעילות חינוכית ענפה בקרב מאות הילדים ב"מחנה המשפחות", שהקימו הנאצים, כתרגיל הטעיה. בראשית מרס 1944, משהבין את הכוונה לשלח את כולם לתאי הגזים, ונוכח כי אין תוחלת לרעיון ההתקוממות, נפרד הירש מחניכיו ושם קץ לחייו.

אני מאמין חינוכי: כבר לפני המלחמה ראה הירש בפעילות ספורטיבית אמצעי חינוכי לחיזוק ערכים של זהות לאומית ומחויבות הדדית בין הפרט לכלל. לאור זאת פעל בקרב הנוער היהודי בפראג, ומאוחר יותר בגטו טרזיינשטאט ובמחנה אושוויץ-בירקנאו.  הוא האמין כי ערכי תרבות הגוף – הקפדה על היגיינה, כושר גופני ומשמעת עצמית – הם הכרחיים לשמירה על צלם אנוש, ולכן הטיף לקיימם גם בתנאים הקשים ביותר.

הירש ארגן באושוויץ-בירקנאו פעילויות ספורט וכן הרצאות רב-תחומיות, שירה, ציור ועוד. הירש גילה גם רגישות רבה להיגיינה המוסרית של הילדים; הוא נמנע, בהתאם להחלטת המדריכים, מלהשתמש במילים כמו "ארובה" או "גז", והקפיד שלא תסתנן לאוזניהם אף שמועה בנושאים אלה.

מן המקורות:

חינוך גופני בגטו טרזיינשטאט

"אחרי זמן מה הגיע פרדי הירש לאושוויץ. הוא ניסה לרכז את הנוער בצריף אחד ויצר צריף נערים עד גיל 16, צריף מספר 31. הקבוצה שלי בבלוק מנתה בערך 40 נערים. כאן יכולנו להימצא במשך היום ובערב חזרנו כל אחד לצריפו. בתוך הבלוק חולקנו לקבוצות, לכל קבוצה היה מדריך. הוא סיפר לנו סיפורים, לימד אותנו שיר, לימד אותנו כמו בבית ספר. לפעמים הכנו הצגות שונות. בבוקר השכם הוציא אותנו פרדי אל השלג, התפשטנו חצי עירומים וכך התחשלנו". מעדותו של יהודה בקון, יד ושם, 25/5/1961.

 


ועוד כמה מילים על פרדי:

פרדי הירש היה בראש ובראשונה מחנך, בעל מחויבות גבוהה להקל על מצוקתם של ילדים באשר הם, תוך מתן דוגמה אישית ונכונות לסכן את עצמו. עם הכיבוש הנאצי עודד את הנערים בפראג לראות בטלאי הצהוב, שנועד להשפילם, מקור לגאווה ביהדות; בקיץ 1943 נכנס ללא אישור למחנה סמוך לטרזין, בו נכלאו 1,200 מילדי גטו ביאליסטוק, על מנת לסייע להם. הוא נתפס ונכלא למשך חודש ימים.

במחנה המוות בירקנאו ניהל בצריף 31 פעילות חינוכית ענפה, מבוקר עד ערב. הוא הצליח להכניס לצריף, בניגוד לתקנות, ילדים ונערים רבים ככל האפשר, דאג ככל יכולתו לבריאותם והקפיד על בחירת הצוות החינוכי. כך זכו הילדים במדריכים דגולים כמו אבי פישר ואוטו קראוס. המופת האישי שהציב התבטא בין השאר בכך שבמחזה שהעלו הילדים, "שלגיה ושבעת הגמדים", היה פרדי עצמו הרוח החיה.

מתוך דוח חינוכי שנכתב בגטו:

בתי הילדים קמו בגטו טרזיינשטאט בין קיץ 1942 וינואר 1943. בתום השנה הראשונה של הפעילות החינוכית  כתבו המחנכים דוחות מסכמים. מתוך הדוח שכתב פרדי הירש:

[זהו] זמן של מצוקה והחלטות מרות. זמן של פרידה, מחסור, אכזבות. זמן, שרבים מאתנו אומרים שזה זמן של תקווה. אבל מי שמכיר את ההיסטוריה של היהודים, יודע שזה לא הזמן הכי קשה שהיה במשך מאות השנים שעברו ...הפעם זה רק דבר אחר. אנו מעורבים אישית במצוקה ובגורל הזה ... בטרזין     אנו רואים תמונה אמיתית של מצוקה זו.

 *     

לתוך העולם הזה בנינו מעונות נוער, ניסיון להציל את  הילדים מפני פיחות [בערכו] של הטוב. מעון הנוער הוותיק שלנו הוא בית הספר L 417.

*

 אחרי השנה הראשונה שלנו עלינו לשאול את עצמנו, מה תרמנו  לאחזקת הטוב. רצינו ליצור עבור הנוער שלנו בית, מקום שבו יתקבלו ברצינות, שבו יתחשבו בהם, מקום שבו יוכלו  להיות צעירים בלי הפרעה, שבו לא יהיו מותקפים  בשאלות היומיום הטרגיות. רצינו לתת להם תחושת בית  יפה ... בתוך האביונות המקיפה אותם.

ילדים מכל השכבות נפגשו כאן. [ביניהם] צעירים שהיה להם קשה להתקשר לקולקטיב, ועוד ... קולקטיב יהודי. היה עלינו להבהיר להם שליחיד יש אפשרות להתקיים רק כשהוא נהנה מהגנת הקולקטיב. משמעת שטחית בלבד סירבנו לקבל. במקום זאת ניסינו להגיע למשמעת על-ידי ידידות, תשומת לב לחיים של הצעיר עצמו.

*

למרות התנאים הידועים לנו, הנוער שלנו בטרזין חייב היה לקבל אור, אוויר ושמש על-ידי תנאי מגורים טובים יותר, על-ידי אפשרויות למשחק ולספורט. במועדון, הצעיר חייב ללמוד לבצע את העבודות היומיומיות, הוא צריך לבלות את הזמן החופשי באופן יעיל וצריך לנהל חיים מסודרים. ... בתחרות יכול היחיד להוכיח אם יש לו כוח רצון, אם הוא יכול לנצח או להפסיד. גם בעבר, בתקופות מלחמה, היה לשכבות רבות באוכלוסייה מחסור באבות המזון החשובים להתפתחות, אך למרות זאת, תמיד הוכיחו שהתעמלות וספורט מסייעים לאיזון הגוף ולהתפתחותו הנדרשת.

*

אבל כאן לא מדובר על אחזקה ועידוד פיזיולוגי, אלא על דברים חשובים יותר. כש-2000 צעירים הופיעו על מגרש המשחקים שלנו, כדי להראות מי מסוגל להגיע להישג הטוב ביותר, היה צריך כל אחד מהנוכחים, אם בקרב המשתתפים ואם בקהל – להרגיש, שרק באופן הזה אפשר להחזיק את הנוער, שרק כך אפשר ... לעודד בהם את הטוב.

*

בבית הספר L 417 חוויתי שעות יפות רבות. אני חושב שבעתיד, פעם, הילדים יזכרו ברצון את ה"בית" שניסינו לתת להם כאן בטרזין. שיהיו להם זיכרונות יפים. אם לנוער שלנו היה נגרם נזק בלתי הפיך, נכות נפשית ופיזית כתוצאה משהותם כאן, אז בשום מקום בעולם הם לא היו יכולים להסתדר ולהיקלט. הם היו נזכרים רק במה שהיה איום ונורא ומכוער, במצוקה הגדולה – דברים שבסופו של דבר עלינו לשכוח, לבזות.


ביבליוגרפיה:

דו"ח חינוכי, גטו טרזיינשטאט, 1943, ארכיון בית טרזין [תדפיס] | קרן נילי, רסיסי ילדות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993 | רדליך אגון, חיים כאילו: יומן אֶגון רדליך מגיטו טרזינשטאט (1944-1942), תל אביב: הקיבוץ המאוחד |

Makarova Elena, "Friedl Dicker-Brandeis, 1898 – 1944" in http://jwa.org/encyclopedia/article/dicker-brandeis-friedl |  Weissová Helga, Zeichne, was Du siehst: Zeichnungen eines Kindes aus Theresienstadt/Terezín, Göttingen: Wallstein Verlag, 1998.

תצלומים:

ארכיון בית טרזין: קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין, קיבוץ גבעת חיים איחוד

 

 


לייבסיטי - בניית אתרים