עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> גטו טרזיינשטאט >> חיי התרבות בגטו >> עיתונות הילדים >> וודם - VEDEM
 
להלן 2 קישורים לשני חלקים של תכנית משנת 1996 של טד קופל בטלויזיה האוסטראלית על וודם:
Part One:  http://www.youtube.com/watch?v=rH5ySTF-2q0
Part Two:  http://www.youtube.com/watch?v=GK86_EL7YiU&feature=channel


                   V E D E M   -   9                               ו ו ד ם   9    -      18.11.1944                   
 
 
" ה א ב ט י ח   ה ז ה … … "
 
כאשר לפני זמן מה הקראתי לכם את הקטע מ-"מינגרודים" (?) היכן שגוגול מספר על איוון ניקיפורוביץ', נזכרתי במספר גדול של יומנים, וכל מיני רשימות פרטיות ונתונים דומים, היכן שאי אלו אנשים מנציחים את חוויותיהם – ואיימה מהריקנות אשר בכל מקום מאחורי ההומור של גוגול פוערת את הפה בפיהוק גדול - עצרה לרגע את פעימות ליבי.
אתה לועג לאיזה איוון מטומטם – צחק נא ! אולם, לך, לעצמך, האם אף פעם לא יצא לך לכתוב איזו קלישאה טיפשית ?
האם אף פעם לא קלקלתה דף נייר חדש עם איזו התרשמות מיותרת מאיזה מקרה שלא היה ראוי לתשומת לב שלך ? כמה צילומים חובבניים מתגלגלים בין הדברים שלך, שמתארים אותך עומד באיזו תנוחה "מצחיקה" מאוד, ובכל זאת בא לך היום לבכות על הטיפשות הזועקת לשמים, בתמונה של חבר'ה המוציאים לשונם, או תמונות של שורות נערות שובבות "girls"
אותן העמדתם כך בפני המצלמה. הבזקים כאלה ויומני כאלה – אלה הם ה"אבטיחים שלנו, שנאכלו ביום כזה או אחר."
גם בכל אחד מאיתנו נמצא איוון ניקיפורוביץ' כזה, שעושה מאמצים על אנושיים, ברצינות תהומית להנציח משהו שייתן איזו פרספקטיבה של נצחיות, של זכר תמידי למאורעות שטחיים הקורים בימינו אנו. אך גם הלב נעצ רק לרגע קט ומיד אחרי כן המשיך הלב לבצע עבודתו למען החיים. כי – הסטיריקן גוגול לא רצה מות וסוף של כל המאמצים של בני אנוש להפוך לבני אל מוות את הרגעים המסויימים. הוא רק רצה להצביע על אחת מהטיפשויות שלנו ולהראות לנו אותה בדמותה האכזרית בראי עקום. פתרון חיובי בנדון – אותו אנו חייבים למצוא בעצמנו וזה לא יהיה כל כך מסובך.
עלינו לזכור תמיד את המשפט : "האבטיח הזה נאכל ביום זה וזה…. " בכל עת שאנו מתכוונים לכתוב דבר מה.
נחשוב על איוון ניקיפורוביץ, ששאף להנציח כל מיני רגעים על בי פיסות נייר ובזה הנציח רק את הטיפשות הגדולה שלו.
בואו, נהיה יותר ביקורתיים, יותר מחושבים מאשר היה הוא ונרשום לנו רק את זה שלפי מיטב ידיעתנו ומצפוננו יחזיק מעמד בטווח של שנים ושיהיה ראוי לזיכרון בעתיד.
                                                                                    N. Fried
 
הוגו סאלוס : מאין באים הילדים ?    (אגדה)
אילו היו לנו ילדים, הילד השחום בן ה-6 לבטח היה לו שם וולפגנג, זה מובן מאליו, והילדונת הבלונדינית בת ה-4, שמה היה
Riccarda כי השם הזה מצלצל כל כך יפה, אילו היו לנו ילדים, הייתי יושב בחדר ילדים חשוך שלהם, - הילד הזה קורה לו
אורווה, מכיוון שבפינת חדרו הוא העמיד את הסוסנים שלו – ולא היו אלה הילדים שלי אילו לא רצו ממני לספר להם אגדות וסיפורים – ואני לא האבא שלהם לו לא הייתי מתחיל לספר להם. ןאני יודע לבטח כי הילד פתאום מרים אלי את עיניו הגדולות והמבריקות והיה שואל אותי :
"אבא תגיד : בעצם מעין מגיעים הילדים ?"
כל אב היה בעצם אמור להיות מוכן לבוא שאלה כזו, כאשר בנו מגיע לגיל 6; כי באמת זהו הזמן בו מתחיל היצור הקטן להתעניין בדברים כה חשובים ולהרהר בהם. ואילו לא הייתי זה אני, ברגע כה מכריע, הייתי מתנהג בערך כך :
"כן, מאין באמת מגיעים הילדים ? האם לא ראיתם בפרק את הציפורים על רגליהן הגבוהו, המתנשאות לגובה, החסידות ?
ומחוץ לעיר, שם רחוק, היכן שאפילו החשמלית לא מגיעה – שם ישנו אגם קטן ובתוך האגם הקטם שנים תינוקות קטנים והחסידות … "
אבל אני מקווה כי בני יהיה הרבה יותר חכם והיה שואל אותי :
"כן, נכון, אבל מי שם את הילדים לתוך האגם הקטן ?"
ואני יודע שברגע זה, תפתח דלת לחדר הילדים בשקט, בשקט ותיכנס האם על מנת לספר אגדות, כמו מדי כל ערב.
ואז זה לא הייתי יכול להיות אני, כי הסמקתי בגלל השקר שרציתי לספר לילדיי- חוקרי הטבע הקטנים, ולאחר זה הייתי מספר את האגדה לגמרי אחרת ואז זו כבר לא תהיה אגדה, זה היה משהו מאוד מאוד פה, הרבה יותר יפה מאשר הייתי יכול לכתוב כאן – והייתי מכליל בזה את כל האהבה שלי, התודה שלי, כל האהדה וסימפטיה שלי ו והילדים שלי – אילו היו לנו ילדים - היו מקשיבים והיו מביטים באימם עם עיניהם הגדולות והנבונות או שומרו הזיכרון, כאילו אף פעם קודם לא ראו אותה ואז היו אוהבים אותה עוד הרבה יותר מאשר עד עתה. והאגדה שלי, שהיא בכלל לא אגדה, הייתה נשמעת בערך כך :
"כן, בעצם מאין מגיעים הילדים ? מאין באתם אתם ? ובכן, שם למעלה, בשמיים, שבדיוק בחריץ בין הווילונות אתם רואים כוכב מנצנץ, שם בערבים יפים כאלו משחקים מלאכים קטנים וכאשר מזג האוויר במיוחד פה, הם מביטים מטה על הארץ,
ולחלונות של האנשים שהם הכי אוהבים. והם הסתכלו גם בדיוק לפני שבע שנים, תמיד גדול יותר, יפה יותר ומקודש יותר…"
"אז, ילדים, אתם רואים, כאשר מלאך קטן ויפה כזה מגיע אל האנשים למטה, בכדי לבשר להם על איזה וולפגנג, או
Riccarda, כן ילדתי הקטנה, או איזו ריקרדה קטנה, כאן יקבלו במתנה ילד, אמנם הילד יינתן רק לאבא, כי האם, האם תקבל רק רמז, שאת הילד תמסור לאבא. נו, ואחרי כן, ליד הלב שלה זה מתחיל לנבוט, אתם וודאי זוכרים שהראיתי לכם בשנה שעברה את השעועית, איך הא התחילה לנבוט באדמה לחה, האדמה נותן לה נוזלים וכוח שתוכל להתפתח ולהניב פירות.
וכך גם גדל מתחת ללב האם, תינוק קטן, קן, האם מעניה לו כוח, דמה נותן לתינוק מזון ואהבתה הגדולה מחממת אותו, נספגת לתוכו, התקווה שיהיה זה ילד יפה מאוד, טוב עוזרת לו לגדול ולהיות יותר גדול. והיא הולכת ברחובות, דואגת לבית, הולכת כמו בעננים, מלאת אושר שתוכל להעניק לתינוק מיופייה, מכוחותיה ומטוב לבה. וכך, כל רגשותיה ומחשבותיה מתרכזם רק לחיים הצומחים מתחת לליבה, כאילו היא בכלל לא על הארץ, היא תמיד חייבת לחשוב על החיים החדשים הנובטים, ולהם היא נותנת חלק מחייה. והתינו מרגיש את זה מתחת לליבה, סופק את כמות האהבה המחממת אותו, כמה יופי מועבר לו בדם אימו שניזון ממנו והוא גדל, וגדל ונעשה גדול יותר ויותר.
אתם רואים ילדים, עתה חייבים המילים שלי להיות כאילו מלאי קודש. כך לנתם תחת ליבה של האם הזו, היא הזינה אתכם בדמה, טפחה וטיפלה בכם באהבתה, האגדה והנס שקורה כאן על כדור הארץ. זו אגדה כל כך יפה, שהמדענים הגדולים ביותר מרכינים ראשיהם, כאשר הם שומעים אותה שוב ושוב וגם המלכים בעלי שליטה הכי גדולים יורדים על ברכיהם בכדי להודות לאם על כל האהבה שהיא העניקה להם עוד מקודם שתחילו לנשום את אוויר כדור הארץ. ולכן כעת אינכם מעיזים אפילו להסתכל על האם ואינכם גם חייבים לתבייש בדמעותיכם, ילדים יקרים, שזלגו מעיניכם בעת הקשבה לאגדה, שהיא אפילו לא אגדה, מכיוון שאלה הן דמעות תודה ואהבה. והאם ראויה לכל האהבה ותודה אלו, פי אלף.
כעת אני מבקש לסיים באזניכם את האגדה הזו. בינתיים המלאכים הקטנים בשמיים משחקים להם מדי ערב וערב, עבר הירח מאות פעמים ולבסוף וסוף כל סוף, ערב אחד הביט מלאך קטן לחלון הקטן שלנו, הוא, שאז בא אלינו למטה, והוא זימן את כל המלאכים הקטנים, ואלה כולם התיישבו סביב החלון והסתכלו לחדרון הקטן שלנו, ומיד שוב מעלה, לכוכב שהצמיח מחדש את החלק שהמלאך אז שבר ובדיוק באותו ערב נגמרה הצמיחה מחדש והכוכב האיר את גן השמימי בכחול נעים ובהיר. אז המלאכים שלבו ידיים והחלו לפזם שיר שקט, שיר כה יפה כה בשקט שאף אחד מבני האדם עלי אדמות לא היה מסוגל לחזור על השיר אחריהם. אבל, זה אומר כי יכול להיוולד לנו ילד, שהאם העניקה לו כבר חלק ניכר ומספיק מחייה והוא עומד לצאת לאור העולם. וכאן בא במעוף לכדור הארץ שוב המלאך הקטן, הוא כבר לא צריך אור על מנת למצוא את דרכו, הוא נושף שלוש פעמים על שמשת החלון, האם מביטה במלאך הקטן, מרגישה כאילו הולכת למות מרוב אושר, כי זה הזמן בו היא עומדת לקבל את תינוקה, הילד שלה. וכאן מתנתק התינוק מליבה, האם מאבדת הכרה, לא רואה יותר מלאך קטן. אחי זה היא מתעוררת מכאבה העמוק. והוא כבר שוכב לידה ומביט אליה בעיניו הגדולות והתוהות. אבל זה כבר לא המלאך, זהו תינוק שלה והאבא עומד לידה, התינוק הוא גם שלו והאם מחייכת באושר ומגישה לו את התינוק. וכאן באמת נשמעה שירת המלאכים בשמיים… אתם רואים ילדים יקרים, זו האגדה וכך באים ילדים לעולם."
ואני יודע, שבזמן שספרתי את האגדה הזו, היו הילדים נעשים שקטים יותר ויותר ומהורהרים, והאם הייתה עומדת לפנינו, רוצה לבכות כולה מלאת קדושה ואושר ולאחר מכן בשקט, בשקט לגמרי הייתה יוצאת מהחדר. הילדים לא היו אומרים אף מילה, בקושי רק נשמו – כל כך השפיע עליהם הטוהר האנושי – ואני הייתי קם מהרצפה, על כל זרוע ילד אחד ומכניס אותם למיטותיהם. והם באותו ערב אפילו לא בא להם לאכול דבר מה. גם אין בזה צורך באותו הערב, בו שמעו את האגדה על זה איך הם הגיעו לעולם. !
והילד שלי הרי לא היה יכול להיות הילד שלי שיירדם באותו לילה ולא ייחלום על מלאכים קטנים ועל השירה שלהם ועל גן השמיימי. והילדה הקטנה לא הייתה יכולה להיות לי לבת, לו לא הייתה בוכה מתוך השינהץ. ובבוקר, אני יודע, היה וולפגנג קם כגבר צעיר, וכדבר ראשון היה מתפטר מסיפור החסידה ששקע בדמיונו, כי אני בטוח שמקודם הוא השאיר אותו בזכרונו, מצוייר בצבעים חיים.
והאם בערב זה, עבור האגדה האנושית שלי, כל כך אנושית, היא באה בטענות - אותן הייתי בגבורה דוחה, כי לי יש מטען עמוס בקשר לחינוך ילדים במאה בעלת העין האחת שלנו, ואני מחשיב את האגדה שלי למרות הכול מאחר כי זו איננה אגדה, אלה הרבה יותר יפה וטובה מאשר כל האגדות של עולם כולו. כי האם לא הייתה מאמינה לי, ואז הייתי מראה כלפי שמיים, שבדיוק ברגע זה נפל ארצה בקשת גדולה ורחבה חלקיק כוכב, ואז הייתי לוחש לה דבר מה באוזן. ואז לבטח הייתה נרגעת לגמרי.
אילו …. כן, אילו היו לנו ילדים ….
                                                            מגרמנית תרגם K. Kotouc
מ ח י י ו   ש ל     ע צ ם     ד ו מ ם .
כפי שידוע לכולנו, עצם דומם לא יכול אף פעם ובשום נסיבות להינות מהחיים. רק העצם הדומם החי כל הזמן במגע קרוב עם אנשים משתנה ובעצם הוא כבר כמעט חלק מחייהם, ואז אפשר לכנות את הדבר כחיים. ודבר אחד מהעניינים האלה היא קללה או מילה גסה.
"אידיוט מטומטם כמוך, ביב שופכין כמוך …." אני עדיין זוכר בבהירות איך בהגעת הטרנספורט DQ המילים הראשונות של וולק (?) השפיעו עלי. הרגשתי כאילו פראג נשפה לרגע בפני, עם שדרותיה המוארות, שפת הנהר השהחריש, ונהר וולטאבה המכסיפה. ואז גיליתי דבר מה, שבעצם בכנוי הגנאי יש בו משהו. ובדיוק כמו בתלבושות עממיות (?לא קריא?), מנהגים ואמנות גם בהם משתקפת הסביבה בה נוצרו. יש כנויי גנאי וקללות מעודנות במקצת, והגסות ממותנת והייתי אומר – קצת פרה-היסטוריות. אין צורך להרחיק לכת בכדי לשמוע את הקללות ה'מנומסות'; הרי אנו שומעים אותן בכל צעד
 ושעל : אידיוט שכמותך, מפגר, פרימיטיבי ! כפי שאפשר לראות, שואבות הקללות ממקורות מחקרי מדע מודרניים. לעומת זאת שמעתי כושי אחד שהקל על עצמו בצורה הבאה : הבליט את עיניו, הרחיב נחיריו ומפיו חדר החרחור : Bovo, vin kaptu ! (שזה אומר : שהשור יזלול אותך !)
זה לא במקרה שבחרתי את שתי הדוגמאות האלה. בואו ונסתכל על הקללות הנשמעות בטרזין (אין זו המצאתי, שמעתי את הכול במו אזניי.) : פרימיטיבי מ…(חורבן) ! מפגר קמול ומצומק! חזיר מטריאליסטי, אנוכי !
כאן אנו רואים שני סימנים : האחד סימן ציביליזציה, ושני ממש דומה לזה של הכושי. וההסבר הוא פשוט. טרזין היא עיר, בה הציביליזציה השטחית כל הזמן נדחקת על ידי יצר ההשרדות, האנוכיות, כוח הזרוע ועוד מניעים אחרים אשר העולם החיצוני כבר הצליח במידת מה או בחלקם הגדול להרחיק אותם.
להכיר את העולם דרך הקללות, לשמוע את הקולי מקלל בשנג-האיי או בסינגפור, או הדייגים בניו-פאונדלנד, או בעל אחוזה בציילון, או גיישות ביפן, דולי הפנינים במפרץ בנגאל - זה היה האידיאלי בשבילי.
וכך, פעם, אחרי שהכרתי את העולם, אזרחיו דרך הקללות שהם משתמשים בהן, הייתי חוזר הביתה באנייה "פאסיפיק" ונקישות פרופלור האנייה שר לי את שיר ערש ומרדים אותי לתוך שינה. וכך, מרוצה מעצמי הייתי נרדם ובראשי עדיין נשמעת נקישת מדחף של ההקסמטר מאת הומרוס :
                                    ויישן הוא כל הליל
                                    בחלום מתוק כלוא ומרותק.
                                                                                                -nz.
ט ר ג ד י ה    ע ל י ז ה   ע ם    ה פ י – א נ ד   (סיום)
הביאו אותנו לחדר מלא עשן סמיך של סיגריות. בצדו האחד עמד שולחן עבודה, בפינה שולחן קטן עם מכונת כתיבה.
פרט למפת טרזין גדולה, מחולקת בקווים אדומים לכמה וכמה אזורים – לא היה בחדר הזה עוד משהו.
ליד מפת העיר שעל הקיר עמד איש די מבוגר, לבוש רק חלקית במדים, וביחד עם עוזרו הראו בעזרת סרגל ארוך משהו על המפה. כאשר הכניסו אותנו, שניהם סובבו את ראשם בסקרנות. האיש היותר מבוגר, כנראה קצין, קיבל את ההודעה ובסיומה הפנה אלינו את מבטו בשאלה של סקרנות בעיניו וגם על שפתיו. ואנחנו התחלנו לזמר את השיר המוכר שלנו ובושקה הוסיף עוד משהו, על מנת שלא יגידו שאנו חוזרים כל פעם על אותו הדבר : "אדוני המפקד, אני מבית יתומים" ושלח לו מבט מלא יאוש ואומללות שעל שפתיו פרח לו חיוך קטנטן. אחרי זה המפקד זרק לנו מבט כזה שבנשמתי כבר חשבתי כי ניצחנו. אולם מד לאחר מכן באה המקלחת של מי קרח : "נו, אם אתם כבר הגעתם לכאן, אז אנחנו לא יכולים כך סתם לשחרר אתכם," החליט הג'נדרם ונבח עלי : "איך קוראים לך ?" "תראה אדון המפקד, עם תמסור אותנו עכשיו, אז נשלח לפולניה," התחלתי לבקש תוך שימוש בתיאטראליות מירבית, במיטב יכולתי. מבטו שזרק לעברי הקפיא אותי עד לשד עצמותיי. אמנם אינני יודע בדיוק מה פירושו של 'הרגע הפסיכולוגי', אולם אני משער שבאותו רגע מסויים זה של שקט מתוח – הבנתי את משמעות הדברים. פתאום נשמע קול שהשפיע כמשחת פלא מרפאה לנפשי המעונה בכל כך הרבה מכות :
"פפיק, תוביל אותם חזרה לגטו, אבל בנדיטים שמותכם, אם אשמע עליכם עוד פעם, אז אכרות לכם את הראש!"
מוב אושר התעוררתי רק בחוץ. הג'נדרם הביא אותנו עד להצטלבות הרחובות וכנראה על מנת עוד בפעם האחרונה לענות אותנו צרח : "אז, תתחפפו כבר לתוך הגטו, אבל מהר !"
ואנחנו, לאחר חצי שעה שבילינו מחוץ לגטו, מצאנו עצמנו שוב בפוזדורבית הספר. שם חיכה לנו ראלף, אישוני עיניו מורחבים מרוב זוועה. ממנו נודע לנו כי הפחד הגדול שלו היה בגלל שסבר שעל ידי עינויים ומכות וחקירות (מדרגה 3 לפי מושגיו של קוטואוץ') יכריחו אותנו לגלות את השותף השלישי שלנו. סיפרנו לו את הכול במהירות וסוף כל סוף הגיע הרגע ההיסטורי הנודע, והגורלי והחשוב כשנכנסנו שוב לחדר מס' 1 האהוב שלנו.
הייתה כאן בדיוק הרצאה וכמה פרצופים הסתובבו לעברנו, שלושת היחודיים הנראים חשודים מאוד מאוד. התיישבנו בפינת החדר וחשבנו לעצמנו : " אילו רק היו יודעים !"
לאחר זמן קצר מאוד נודע לבושקה כי הסיפור הזה יסופר. הוא בא אלי בסודי סודות, כמו בתחילת ההרפתקה שלנו, ולחש לאוזני : "אתה חייב לכתוב כי הובילו אותנו לויקטוריה, ושם בורגר חילק לנו סטירות לחי במרץ רב; אחרת זה לא יהיה זה !"
                                                                                                E. Pollak.
 

א י מ ר ת   ה ש ב ו ע .
"אני אבחר התמחות בהשכלה כללית."
                                                J.Bruml.
 
" פ ח מ י א ד ה "
1. קור, קור, קור נורא,
קור נורא בחדר,
שיעול ונוזל מענה את כולנו,
כל אחד כעת מפחד מזה.
 
2. הידיים של כולנו קפאו מכפור
הרגליים מקפצות מקור,
נעלם, הו, נעלם כל פחם להסקה,
הבנים מתכננים מבצע "שלוייז" (סחיבה).
 
3. הגיבורים ממתכוננים
עם שקים מתרוצצים,
ראו נא איך הסוס Polda מופיע
בתלבושת אבירים עתיקה.
 
5. אבא של ה"שלוייז" שלנו האמיץ
הנקניק בושקה המנוסה,
לא כתמיד ל"שלוייז" הוא ממהר,
תחושה המנבאה רעות יש לו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
4. רוח שורקת, ת הפנס מנדנדת,
ערימה משחירה של אבנים
בעננים הירח מתנדנד
הרמס נותן ת הסימן.
 
6. יירקה ברומל – שלומיאל של כל הדורות -
מפשל להם כל מבצע.
הו, איזו איימה! משורות הגיבורים
נאצק מעד על המדרכה.
 
7. הגיבור הראשי Jan Volk הידוע
מהרבה מעכות
כי מפניו רועדות כל הגבירות
גם עם שכבותיהן התחתונות.
8. יאן יישמור ליד הפתח,
אולם למרתף רגלו לא תדרוך,
כפי שראו עיניו היקרות
ב-Zlin הפוליאסטר  (??)
 
9. וכאן נכנס מלך הסנדלרים הנודע,
מלך צבא texli  (?) ומסמרים,
והרי שזה הוא עצמו היה, נעמד כאן יציב
וידיו תלויות לצידי מותניו.
 
10. דעו לכם גברים, דעו הגיבורים :
יש לי רעיון primissima ,
ואם זה בכלל יצליח
אז לנו כבר קר לא יהיה.
 
11. דעו לכם גיבורים, דעו הגברים,
דעו כי אנו נילחם !
ואם הקרב ייפול על עור
רגש, אינו חייב את גופו לקבור.
 
12. וגבורים נודעים, שיחקו בפור
ונפל הגורל, נחת כסטירת לחי !
בסקרנותם עמדו הנמהרים
נפל הגורל, והוא נפל על נאצק.
 
13. נפל על נאצק, דווקא עליו נפל הפור
מזדעזע (?) כאילו ראה רוח רפאים (?)…
פתח זוג עיניים, יישר את האף
והכריז בקול רעם : "אני אלך !"
14. ווהגיבורים הנכבדים המשיכו להטיל פור,
(הייתה כאן מהומה עקב זה.)
כל אחד התוודא על חטאיו,
ועל מי כל זה התגלגל ? Bruml !
 
15. "אני אלך, חבריי, אלך בשמחה,
אולם - בתנאי אחד :
אמנם שמי יירקה המסריח,
יש בי פגם גדול אחד.
 
16. המעיל שלי נקי הוא,
ובלי רבב, עד עתה
לך , המפלצת האדומה, יש אחד ישן יותר
השאיל לי אותו, אין מאחורי זה תרמית.
 
17. "זה היה מוצלח, ביב שופכין שכמוך,
מי אתה חושב שישאיל לך את מעילו !
תנשק לי …., הרי אנו בחודש ינואר עתה,
ורוח מקפיאה שורקת."
 
18. "את מעילי אשאיל לך,
הוא יחמם אותך יותר!"
"ומה אם יתפסו אותך, לך עם הזיבולים,
הרי שמעילי נושא עליו את שמי.
 
19. הם יימצאו את השם אן וולק, זה בטוח,
ויישאלו, מי זה ,
ואתה כמובן תענה להם במקום :
יאן וולק הוא זה, שמבצע את ה"שלוייז" !"
20. ומהשורה יוצא equs (סוס) מוצק,
מכנים אותו גם 'סוס פיקח',
מופיע כתופעת הטיפשות בהתגלמותה,
אם כי הוא עצמו חושב כי הוא, הוא האדון.
 
21. אל תהיו חזירים, תפסיקו לריב,
האמינו לי, אם אני אומר
תפסיקו לקשקש, ראיון נפלא יש לי :
אל תהיו מסוכסכים (בצ'כית זה מתחרז עם החזירים)
ותבואו כבר הביתה.
 
22. אדונים נכבדים, הרי אתם פחדנים
 
23. אבל, לאן הוא נפל ? קשה לומר,
"לתוך בית השימוש," אמר פידלי בעצמו,
אמנם האחרים – ומספרם רב יותר,
שהמרתף ………
 (השיר מסתיים כאן - בלתי גמור וכן בלי חתימת המשורר)

מ ת ל מ ד -   ק ד ו ש    מ ע ו נ ה
על פי נסיוני העשיר באתי למסקנה כי אין צעיר מסכן יותר גדול מאשר מתלמד. הוא חייב לצחצח נעליים למנהל העבודה, להיות השליח שלו, לרחוץ כלים ועבודו דומות. אולם, זה לא הסוף של תפקידי המתלמד-השרת. הוא חייב להסיק את התנור, לטאטא, ולהביא פחמים. מהסיבה הזו כל אחד יכול להסיק מסקנה עד כמה המתלמד חייב להיות מתמיד בתפקידיו, כמה גבורה יש בצעיר כזה, ששואף ללמוד את מקצועו באמת.
גם אני שייך לקטגוריה של הסכנים האלה. אני, יירקה פידלו (Jirka Pidlo) , כעת הקדוש המעונה בענף השענות. היום אני מאוד רוצה לתאר לכם בכנות, כמה מהקשיים ובעיות כמו מצבי הבלתי נעים.
כעבודה ראשונה שלי, שמנהל העבודה שלי הרשה לי לבצע, היה לפרק, לנקות ולהוסיף כמטר אחד שרשרת לשעון מטוטלת ישן, שהיה בשימושם של אנשי מערות בתקופה הפרה-היסטורית.
והשעו הזה נשמר ובצורה איזו שהיא הופיע בית המלאכה שלנו. רק העבודה עם השרשרת לקחה לי בערך שבוע ימי עבודה. להשיג חתיכת חוט ברזל ולעשות ממנו את חוליות השרשרת – אן זה דבר של מה בכך, במיוחד עבורי.
כאשר סיימת את מלאכת השרשרת והחלקים המצוחצחים המתינו להרכבתם, מנהל העבודה שלי קבע כי חסרים שני גלגלים ראשיים. כמובן שסערת רוחו וכעסו הומטרו על ראשי, אלא על מי ? הקללות זיגזגו באוויר כמו ברקים, עם הוכחות מוצקות. "אידיות, למה אתה שם שמטס על שולחן עבודה עליו ישנו שעות בפירוק. עכשיו זרוק הכול לאשפה ולא רוצה לראותך בעיניים שלי!" כאשר הוא גמר לצרוח ואני כבר על סף התמוטטות עצבים, נכנסה לחנות האחיינית של המנהל ועם קול צלול כפעמונים הכריזה : "דודל'ה, את הגלגלים אבדו לי !
תן לי עוד כאלה !" והמנהל הכללי פתאום החוויר והודה שבטעות נתן לה את גלגלים של השעון שלי. הלכלוך ששפך על ראשי נשטף ומנהל המחלקה שלי הרכין ראשו לאזני ולחש, שאף אחד לא יישמע :" המנהל הכללי הוא אידיוט, נכון שכן ?"
המקרה הלא נעים השני קרה בזמן פירוק שעון מעורר של אימה. בדיוק הורדתי את מחוג השניות כשהצבת נשמטה מידי והמחוג נפל ארצה. חיפשתי אותו זמן מה. פתאום שואל ותי מנהל גרמני אחד, שהפרעתי לו : "מה אתה מחפש ?" "ה.. ה.. ה.. יד נפלה לי !" "מה ?" שאל והביט עלי בחוסר הבנה. אוי, מה אמרתי, הייתי אמור לומר "המחוג" ! ולכן מהר תיקנתי את עצמי : "ידית אחת נפלה לי !" ופתאום ראיתי אותו ואספתיו. "הנה היא!" והראיתי לו. וכאשר התברר לו סוף סוף התחיל לצחוק. ואמר : "הרי שהמחוג נפל לך ! ולא יד או ידית !"
כל כך הרבה מקרים כאלו או דומיהם קרו לי שאילו רציתי לתאר את כולם, היו ממלאים את כל התוכן של חוברת ה-52 של עיתוננו. לכן אני מסיים ומצדיע למתלמד בשענות המתמיד, ליירקה פידלו, 3 פעמים "כיפק" !
 
ה ר ה ו ר : באם ה-X הוא חיובי או שלילי, או האם אדון הפרופסור XY צודק או לאו.
 
נו-נו, אנ מקווה כי הכותרת לא מזכירה לכם איזו מישוואה מתמאטית.
אמנם, כן מזכירה ? אין דבר, בעצם אתם צודקים. אך עכשיו לעצם העניין. היום לפני הצוהריים היה שיעור מטמתיק בכיתה של הקווינטה, במקום ב-5 אצלנו. מאחר וב'היים' בין השעור לבין כניסתם של אי אלו נערים היה איזה רעש, התרגז פרופסור XY וצעק בקול מפחיד : "אני מבקש כי כאן יהיה שקט ! אם יכול להיות שקט ב-5, אז יכול להיות שקט גם אצלכם! היה צריך להיות כאן שמודלה (Smudla ) שייתן לכל אחד מכם סטירת לחי מצלצלת !"
מבלי לקחת בחשבון שפרופסור XY מרמז ברוח לא סימפטית וללא הפסקה וללא הצדקה הערות נגד ה'היים' שלנו, הרי שהתבטאות זו שלו, היא גם מבחינה עניינית לא במקום. הנערים מקוורטה ומקווינטה יכולים להעיד, כי ב-5 קורה שקיים גם שם רעש, וכאן אדון הפרופסור XY מעיר להם בצורה אחרת : "נערים, הרי שאם כבר בוגרים מספיק, על מנת לשמור על השקט." כפי שכבר אמרנו, יש הרבה התבטאויות כאלו של אנטיפתיה מפי הפרופסור XY – לכן, למרות שאנו מודעים לזה שברוב המקרים הצדק עמנו, אנו מרגישים
פגועים בצורה בלתי נעימה .
                                                                        המנהל העצמי.
 
ש ב ח    ו ב י ק ו ר ת
רק לשם עניין, היינו רוצים להסב תשומת לבכם לתכנית יומים של כמה נערים ב'היים'. כל זה נוגע ראשית ל-:
1. Kominik
2. פופר Poper
3. וולק Volk
4. בוסקוביץ Boskowitz
5. לוי Loewy
6. קירשנר Kuerschner
כל אלה הנזכרים לעיל מרביצים ורבים ביניהם כל היום, במקום להתמסר לעבודה יעילה. אנו מבקשים מאדון הפרופסור שלמען הנערים האחרים, המבקשים שקט והחפצים ללמוד, שיגביל משמעותית את הנ"ל בחופש המוגזם שלהם.
פ.ס. אנו חושבים כי באופן תיאורטי המבחנים הם מיותרים לגמרי, כי את זה אומר לכם המהנדס בעתיד.
                                                            Karel Liebstein.
 
מ ח י י   ח פ ץ   ד ו מ ם . ( סיפור)
אני מבקש להסב תשומת ליבו של הקורא לנושא, שקוראים לו "ספר".
כל מי שיישמע את המילה הזו יתאר לעצמו חפץ מלבני, גדול יותר, קטן יותר, עבה או דק יותר, בכריכה עבה ועם הרבה דפים בתוכה, אבל אבל ממש מעטים הם האנשים היודעים לכמה מאמצים, עבודה, תחכום החפץ הזה
נדרש עד שבמשך אלפי שנים הגיע לרמתו של היום. תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה בין אנשים השאיפה להיוודע אודות דבר חדש – שיהיה זו אמיתי או שהומצא. כמובן שלא תמיד הייתה האפשרות שהאנשים היו בקרבה בלתי אמצעית אחד ליד השני, וכך מסרו את הידיעות והסיפורים בעל פה. לכן גם קודם היו שולחים שליחים שעליהם היה למסור דבר מה, אבל על שליחים אלו היה לעבור דרך ארוכה ובמשך השליחות היו גם שוכחים לגמרי או בחלקם הדברים שעליהם היה למסור, דבר שלעצתים היה מאוד בלתי נעיםלכן האנשים (בתנאי שבאותה העת הכתיב היה ידוע להם) רשמו או ציירו בקיצור תוכן הדבר שהם רצו למסור הלאה. קודם חרטו על כלי חרס ישן. אבל כאן גם קרה שהשליחים שברו את הכלי בדרך וכך לא הייתה אפשרות לפענח תוכן המכתב כפי שזה נקרא, ואז סוף כל סוף הומצא חומר, פפירוס, המיוצר מצמח באותו שם. כבר המצרים הקדמונים הכירו את החומר הזה וכתבו עליו במכחולים ובצבעים. את האומנות הזו ירשו מהמצרים היוונים והרומאים. היו אבל מקרים שתוכן המכתבים היה יפה כל כך שגם אנשים האחרים רצו לקרוא אותו וכך נכתב מכתב כזה כמה פעמים וגם הרבה פעמים. כך בעצם נוצר הספר הראשון. הספר הראשון נוצר במיוחד ממכתבים ארוכים יותר. בבבל, אשור, מצרים, יוון ורומא, ועוד יותר מוקדם הסינים, כולם כבר הכירו מתקופות הכי עתיקות את הספר.
אמנם לא היו אלה ספרים בצורתם שאנו מכירים אותם. הבבלים והאשורים כתובו את ספריהם על לוחות חימר;
המצרים, היוונים והרומאים כתבו את ספריהם, כפי שכבר נאמר, על פפירוס. היו אלה גלילי פפירוס, מגולגלים בגלילים. לאנשים מסויימים היו הרבה גלילים כאלו ואז הם שמו אותם במדפים, שהוכנו במיוחד למטרה זו, וכך נוצרו הספריות. הספרים נכתבו בכתב יד. מאחר ויהזה לא נוח אם ספר מסויים נכתב רק בעותק אחד והאנשים האחרים שרצו לקרוא – היו לרומאים עבדים שבכפייה העתיקו את הספרים.
מכל ספר היה תלוי שלט קטן עם שם הספר, להקל על חיפושים. במשך הזמן נוצרו ספרים בעלי ערך אומנותי רב.
עוד בימי הביניים היו הספרים נכתבים בכתב יד, אולם אלה כבר יצאו בכריכה. וזו הייתה התקדמות משמעותית. אולם עדיין היה זה מאמץ כביר לכתוב ספרים בכתב יד. סוף כל סוף, במאה ה-15 המציא הגרמני גוטנברג את הדפוס. זוהי המצאה אדירה שגרמה למפנה גדול בכל העולם המשכיל. האותיות גולמו מעץ והורכבו למילים וקטעים שלמים סודרו לתבניות עם מסגרות מוצקות. האותיות לאחר מכן נמרחו בצבע שחור והנייר שאז כבר הומצא, הונח עליהן. עוד שכחתי לציין כי בימי הביניים כתבו על פרגמן (pergament) שזה היה תוצר מעור חמורים.
המצאת דפוס הספר גרמה, שהרבה יותר ספרים יצאו במחיר בהרבה יותר זול, כך שגם לאנשים עניים ניתנה האפשרות לרכוש אזה מהם. כמובן שהייתה כאן השפעה מכריעה על השכלתם של אנשים.
הספר של היום חייב לעבור הרבה מאוד שלבים עד שהוא מוכן לצורה שאנו מכירים אותה. הספר של היום חייב להיות מודפס על נייר משובח, הוא זקוק לסופר שבעצם עליו לכתוב את הספר, הנייר חייב להיות מודפס, ואחר כך חתוך לדפים קטנים יותר ולבסוף הנייר שהספר הודפס עליו חייב לקבל כריכה.
הספר נחוץ מאוד למען השכלת בני האדם. ישנם ספרים מכמה וכמה סוגים. : ספרי לימוד, ספרים לשעו הפנאי, ספרי הדרכה וכד'. סוג מיוחד של ספרים הם העיתונים. אלה לא מסודרים כל כך יפה אבל הם מביאים לנו את החדשות הטריות, ומכאן גם שמם.
כל זה הוא רק קצת ממה שאפשר לכתוב או לספר על ספרים אך אנו רואים מה הכול המילה הכתובה יכולה לספר לנו, וגם אם אנו שומעים אותה לא מחשיבים אותה כל כך.
                                                                                                O. Lebenhart
 
 
ע ל ק צ ת   מ ח ו ו י ו ת י ה ם   כ ו ת ב י ם   ל נ ו   דון הרברטו ודר. רוט
מי הם דון הרברטו ודר. רוט ? אלה הם 2 גברים שעברו את בית הספר האכזרי של החיים, בלשים 'משופשפים' שוסרים את חייהם על מזבח מלחמה נגד הפשע. פעמים אין ספור נמצאו עצמם בפנים אל פנים של העולם התחתוןם האכזרי, אך תמיד יצאו וגם מסכנות שערבו להם, הודות לאומץ לבם הנדיר ובלשות מקצועית גדולים. בזה הם עזרו בקונטיננט להפטר מכמה וכמה פושעים מסוכנים, שהיוו סכנה מירבית לכל אחד ואחד, ויכלו לגרום להפסקת הרבה שנות חיים רגועים.
אחת הדמויות מסדרת סיפוריהם האמיתיים, כאשר הם חשפו את חייהם למען הצדק ואמונה בחיים טובים יותר,
החבר הכי טוב שלהם, בן ארבע הרגלים Vorisek, מגזע טהור מעורב משהו בין כלב תחש מניאטורי לבין כלב מסוג סנט ברנארד. שופע במספר ענק של פרעושים ובעל שיניים תותבות. במצב רוח מרומם הוא לפעמים טועה בין רגלם של אדוניו לבין עמוד תאורת רחוב.
עכשיו כבר תארנו בפניכם את כל הגיבורים שוודאי תעקבו אחר גורלם בציפיה דרוכה והתרגשות, מהעמוד הראשון עד האחרון של סיפורם המוזר.
ועכשיו אנו מתחילים בהרפתקה הראשונה : הכחדת כנופייתו של זולו השחור.
ישבנו כמו כל בוקר בחדרהעבודה שלנו ברחוב Bose וקראנו את התכתובת של הבוקר. פתאום העין שלנו נופלת על מכתב, בגודל רגיל, הנושא את ההערה : "רשום". דר. פתח את המעטפה וקרא : "אני מוטרדת באופן מתמיד על ידי סחיטות של איזה פושע, החותם על מכתביו "זולו השחור". אם אין לכם התנגדות עקרונית, אבקר אצלכם היום אחרי הצהריים .
בכבוד רב, שלכם  Eulalie Konvalinkova,
על זולו השחור ידענו הרבה . היה זה פושע שלא נרתע אפילו מרצח נשים או ילדים.
"דוקטור, מקרה זה אנו ניקח לידינו." "כמובן, דון…" אולם יותר מזה לא הספיק להגיד, כי פעמון הבית צלצל.
"ניו,ניו וורישק, רוץ לפתוח !" וורישק פותח את השער ומיד נכנסת לחדר העבודה שלנו אישה לא צעירה במיוחד, ומציגה את עצמה : " אני Eulalia Konvalinkova . אני מקווה כי קיבלתם את המכתב שלי" היא אומרת ומתישבת על כיסא שהצענו לה. הוציאה מהארנק שלה קופסת סיגריות והדליקה וכלאחר יד הופיע בידה האחת בקבוקון אוו היא רסקה בזריקה בתנופה על הרצפה.
בחדר עלה ריח נורא של גז ואנחנו, עוד לפני שהספקנו לאבד את הכרתנו ראנו כיצד האישה קורעת מהפנים של את המסיכה והסירה פיאה נוכרית מראשה, ושרקה שריקה ארוכה. מיד נכנסו לחדר שני גברים, שניהם עם סיגריות בין שפתותיהם, כפתו אותנו והוציאו החוצה. עוש הרגשנו איך שמעמיסים אותנו למכונית ואז הכרתנו אבדה.
                                                (המשך בחוברת הבאה)
 
ת ו צ א ו ת     מ ב ח נ י ם :
                             0      10 20    30    40    50    60    70    80    90     100  
Bruml                                                                                                             x
Marody                                                                                 x
Kahn                                                                                         x
Lebenhart                                                                              x
Kotouc                                                                                 x
Ohrenstein                                                                        x
Kalich                                                                             x
Metzl                                                                            x
Polak E.                                                                       x  
Beamt                                                                         x
Kaufmann                                                                   x
Fischl                                                                          x
Feuerstein                                                                    x
Ginz                                                                           x                               ממוצע
Roth                                                                         x
Brady                                                                x
Hartmann                                                           x
Taussig                                                     x
Hoffmann                                            x
Bienenfeld                                           x
 
 
ע ל   ה ח י נ ו ך    ה י ה ו ד י .
לדבר על החינוך היהודי ולטפח אותו – זה נחוץ – לא בגלל שאנו נמצאים בגטו יהודי, איזה מין חברותא
יהודית "גורלית". נימוק זה היה יכול להיות קטנוני והוא יעלם עם נפילת חומות הגטוהסיבה האמיתית היא כי אנו יהודים ונשאר יהודים בלי כל תלות באיזה תנאים חברתיים אנו חיים ונחיה בעתיד. דבר שונה כמובן, היא השאלה של תפיסה ומהות היהדות הזו. יש אנשים כאלה שאצלם היהות היא עניין רגשי טהור, דבר שניתן לכל יהודי לדרך חיים, דבר שיונקים עם חלב-אם. תפיסה זו "מריחה" קצת מגזענות, ומתבטאת למשל בזה פחות או יותר, במודע או בתת מודע, ברגשי דחייה לכל דבר שהוא לא יהודי, שהוא "של הגויים".
תפיסה אחרת היא התפיסה הדתית. לעתים קרובות תפיסה זו משתלבת עם התפיסה הראשונה. גישה אחרת היא גישה מדינית-לאומית, המכוונת להקמת בית לאומי ליהודים או למדינת יהודים בפלשתינה. וגישה אחרת היא לבסוף הגישה התרבותית וחברתית-מוסרית. לכל התפיסות האלו יש את המסורתיות משלהן, בעם היהודי וכל יהודי זכאי לתבוע את המסורות האלו, כמסורות יהודיות מקוריות.
דבר שונה הוא אמנם, לפתור את השאלה, איזו מסורתיות היא הנכונה ואיזו לאו דווקא, איזו מוסרית ואיזו בלתי מוסרית, לאיזו מהן יש הזכות לתקווה שתצדיק עצמה, שתמשיך לחיות בעתיד, ולאיזו מהן יש אות קיין על מיצחה, ואלו נועדו להכחדה. את זה אנו היום כבר יכולים לקבוע כמעט בדייקנות, כאשר אנו עוקבים אחר ההתפתחות והמשכיות בהיסטוריה של כלל האנושות. בדיוק כך אנו מסוגלים לחשב לאן תיפול אבן, אם אנו יודעים בכמה חוזק ובאיזו זווית היא נזרקה. אנו גם יכולים להגיד באופן כללי, כי כל המסורות המובילות לייחודיות לאומנית, גזעית, דתית ושבטית, הן נועדו מלהתחילה לא לעבור את סף של ההסדר החדש של האנושות לאחר גמר מלחמת העולם השנייה, ומצד השני, תמשכנה לחיות המסורות המלמדות אהבת הזולת, שיוויון של כל בני האדם בלי הבדלים, והמלמדות צדק חברתי לכולם – בלי הבדלים. רק המסורות האלו יעברו את תקופת הרוע של ההווה, הן יתחברו עם מסורות של עמים אחרים, דומות וקרובות ברוח ומוסריות,
ואלה יסתעפו ויהפכו לעץ ענק עם צמרת של תרבות ומוסריות סוציאליסטיים, שישרדו זמן רב.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  
וזוהי זווית ראייה ממנה אנו נעריך את החינוך היהודי שלנו עד עכשיו, וממנה נשקול ונעריך את זה מה שיילמדו אותנו בעתיד ביודאייקה ובהרצאות שמטרתן חינוך למודעות היהודות.
מזווית ראייה זו זה מובן מאליו שלימודינו ביודאיקה אמורים להיות משוחררים לחלוטין מיסודות טכסיות דתית.
ומצד שני החינוך חייב להיות חפשי מפוליטיקה, דהיינו משוחרר מכל היסודות שמטרתם לעורר ייחודיות שוביניסטית, לאומנית, גזענית ותרבותית. ו-(ג) – החומר הלימודי חייב להתרכז ביסודות מסויימים ששמרו על האקטואליות שלהם עד היום ושהן מסוגלים להנשים חיים גם לעתיד הרחוק ביותר.
ובאופן מעשי : מקשה מאוד על הנערים שלנו, אם מסבירים להם במשך חודשים ארוכים רק קטעים מסויימים מדברי הימים היהודיים, על דוד, שלמה, ירובעם, עמלק, מואב וכד', וכד'. אולם מתעלמים באופן מוחלט מהערכת מוסריות וחברתיות נכונה של התנ"ך והנביאים בברית הישנה, ששימשו למשל כבסיס לתורתו של ישו, וכיוצא בזה בסיס רעיוני ומוסרי לכל התרבות הנוצרית עד לתקופתנו. ובכלל, גם אצלנו קיים לרבות יחס בלתי ניתן לתפיסה כלפי ישו עצמו ולתורתו. רבים אפילו מפחדים לבטא את שמו. מגלים כך אותה רמה תרבותית השוררת אצל שבטי גמדים מרכז-אפריקאים, גם עבורם קיים טאבו לגבי מילים מסויימות. רק לעתים רחוקות הגיעו הלימודים שלנו של היודאיקה מעבר לימי הביניים ואם בכלל הגיעו לימ הביניים, אז הלימודים הוגבלו לתאורים של זוועות האינקוויזיציה הספרדית. עד כמה שהזוועות האלו הן אמיתיות מבחינה היסטורית, להסברים אודותן הייתה משמעות בכך שהם תקפו את רגש המאזינים. אולם האופייני לרוח היהדות, למען הפעלתנות שלה וההומניות שלה – דהיינו למען חיי הנצח שלה – זה לא הסבל, הריפות והמצוקות. אלה הרי דברים סבילים ואילו לא היה לנו דבר מה יותר מכך, כמה קטנטנים היינו ! אבל, ממעמקי ההשפלות האלו, שבכלי ספק מהן נולדה הקשיחות של הרבנים, המוגבלות האקסצנטרית -   דתית, גזענית ושבטית. ממעמקי המוגבלות הזו התעלה לגבהים מעל הכוכבים של הומניזם – יהודי בשם ברוך שפינוזה - שהסרס את חומות הפנימיות של הגטוהרוחני, ומתעלם לחלוטין לנדוי והרחקה מהחברה הדתית של בני עמו. בזה הוא הנציח דבר של איבד את האקטואליות שלו אפילו בעת החדשה, דהיינו אפילו עד היום.
הוא הנציח כאן את התכונה היהודית, בת האל-מוות, שאפשר לבטאה במשפט : לשמר בעבדות חיצונית את חופש הרוח !
ומה עם העת החדשה ? כאילו היהודים אינם קיימים בה. השתיקה רועמת בה בהסברים על היודאיקה שלנו. אפילו שדפים רבים בתולדות ימי העת החדשה של האנושות, יצאו מעיטם של יהודים ונכתבנו בדם יהודי, דפים שהם לאו דווקא בלתי משמעותיים לכל האנושות. הידע של תולדות תנועת הפועלים היהודיים, המידע אודות השתתפות תיאורטית וגם פיזית של היהודים בהיסטוריה של תנועת הפועלים הפרוגרסיבית בכלל - ידע כזה בין הנוער שלנו הוא כמעט אפסי ומביש.
למרות שדווקא הדברים האלו (השתתפות אקטיבית וגם פרונטאלית וחלוצית של היהודים בפעל הקידמה התרבותית, החברתית והפוליטית) – לא הסבילות הפסיבית שלנו יוצרת בסך הכל את זה, מה שנותן לגיטימיות והצדקה שניכנס פעם, כחברים מן המניין, לחברת העמים המשוחררים.
                                                                                    V.Eisinger.
 
(טבלת הישגים של הנערים [דף מקורי 502] – לא תורגם כאן)
 
ח ו פ ש   א ו   ב ר י א ו ת   ו ט ו ב ת   ה כ ל ל .
בשיחה שהתנהלה אחרי הצאתו של פולאצ'ק, דובר גם בחופש וביטחון כלכלי במשווה לתפיסה יחסית בלתי ישירה.
אני מבקש להביע כאן את השקפתי בנושא זה. נפרש את עצם התפיסות של חופש ורווחה ! מה אנחנו מבינים תחת המכלול רווחה ? לאכול לשובע, לשתות לרוויה, לישון, לחיול בחום נעים, סיפוק מיני, לראות סביבנו רק דברים יפים, צאצאים מוצלחים ומבט קדימה אופטימי. אם נביט על זה כך, אנו רואים כי הדרישות נובעות מהיצרים הבסיסיים : מיצר הישרדות, יצר שאיפה להתבלטות, ויצר מיני. ומה זה אומר ? השאיפה לרווחה היא דבר כל כל עתיק בדיוק כמו יתק היצרים הבסיסיים. אם כך, זהו לבטח דבר מאוד חשוב ונחוץ. מה אנחנו מבינים תחת המילה חופש ? מושג זה קשה מאוד לאנליזה, כי בדרך כלל זהו מושג ההולך כבלתי נפרד מהשאיפה לרווחה. אמנם אם אנחנו נתעמק במושג שנוצר בצורה זו, נראה דבר מה אבסטראקטי, דבר שאי אפשר לסווג בתור יצר עצמאי, ולכן אינו יכול לשמש ככוח מניע בכלל. אז, למה הוא נלחם בשיעבוד, כמעט תמיד במחיר סיכון החיים שלו, למען החופש ? טעות, לא בשביל החופש, אלא למען שיפור תנאים חמריים, הקשורים בחופש, לכן הוא נלחם.
האם אתם חושבים כי עבד שיש לו את הרווחה הרצויה לו ייתמרד ? בטוח שלא. אז איך יכלה להיוולד מחשבה כזו, על - כפי שאומרים - קרב "למען החופש" ? במערכת הפאודלית היו המושגים "משועבד" ו-"מנוצל" ו-"להיות חופשי", ו-"לנצל" – זהים. והעם, כאשר העול נעשה כבד מנשוא, התמרד ורצה להשתחרר, למען שלא ינוצל יותר. עם המושג חופש על שפתיים, יצאו המונים מצויידים בנשק, להלחם ולשרוף ארמונות של המנצלים. גם המהפכה הצרפתית הגדולה נלחמה עם שיר החופש על שפתיים. כך עברה השאיפה של בני האדם לחופש למלחמות דמים, ואמנם לא היה זה דבר אחר אלא אמצעי לממוש הרווחה. וכאשר כעת בברית המועצות למען אבטחת רווחה חומרית, מצרים את החופש של הפרט. ההגבלה וההיצרות לא אומרים דבר, כי חופש הוא רק חלק למען השגת הרווחה. הנושא האבסטראקטי עלךיו דברתי קודם לכן, לא יכול לשחק בתוך כל זה שום תפקיד.
                                                                                    P.Ginz
 
 
 
הפעמון כבר צלצל שעה שש
והנורה הכחולה דלקה
והנורה הכחולה האירה,
שהייתה תלויה מעל המיטה.
 
על קיר החדרון הגבוהה
מדפים יפהפים תלויים שם,
המדפים תלויי על הקיר,
הקימה שלנו בשעה שש.
 
בפרוזדור רעש ומהומה,
ועל הדלת טוק, טוק טוק,
ותוך שדלת הפתוחה, כמו סערה
מגיחה המנקה המאושרת.
 
המנקה עם דלי ומטאטא
קוראת : "נעליים – להוציא מתחת למיטות !"
ואחרי כן באה ארוחת הבוקר,
רק לחם ומריחה בלבד.
 
ואם יש לך עדיין R.V.A
ומה שלום R.S.P
בעוד רגע יגיע דר. קראל,
ואתה כבר לא תדע, איך הלאה.
 
עכשיו תתאמן, רוץ ישר,
בכדי להגיע הביתה, הדרך מלאת קוצים,
הדלת נפתחת, דר.קראל נכנס פנימה.
"מה אתם עושים ?! כך הלאה זה לא יילך !"
 
הרופא כותב את הדו"חות
הם עושים אתנו ניסויים.
עוד הצטננות תחטוף כאן,
בזבז זמן יקר רב.
 
והוא – לפנינו קפוץ ייקפוץ,
ואנו אחריו צעד אחר צעד.
מנסה את הרפלקסים שלנו,
האם מישהו ישתחרר.
 
בזה נגמר ביקור דר. קראל,
אם לא הולכים הביתה, נמתין לפעם הבאה.
                                    H.Stern    (לפי שירו המפורסם של K.J.Erben - משורר צ'כי)
 
 
ש   נ   ו   ר   ר   .
פפק או פטר קיבל חבילה.העביר אותה לדרגש שלו ובציפייה מתוקה לדברים טובים שבה, החל להסיר בחיפזון את העטיפה. בינתיים נוצר סביבו מעגל שלך קבוצת נערים, העוקבים בסקרנות אחר מעשיו, ומקווים בסתר ליבם, שגם הם לא ייצאו מהעניין בכיס ריק. בינתיים האריזה הוסרה ופרנטה או פטר מתחיל לפרק כל פריט ופריט מתוך החבילה, מניח אותם על המיטה. קמח, סוכר, עוגיות, עוגת חג המולד, לחם, בצל וכד', תוכן רגיל של חבילות "בינוניות-טובות". פרנטה מרגיש את המבטים המצפים של הנערים ואף כי שהחבילה עוררה בו די הרבה רגש קמצנות (דבר שהוא אפילו לעצמו לא יודה בו) בכל זאת מנצחת בו תכונת הנדיבות שלו. הוא מחלק מספר עוגיות, וכמה קוביות סוכר. כמובן, הנערים מקבלים זאת, כי בעצם לשם כך הם חיכו כאן. לאחר מכן החבילה נארזת מחדש ומסודרת מונחת במדף. מעגל הנערים מתפזר כל אחד לדרגש משלו. כל זה נצפה על ידי נערים בדרגשיהם, אותם הנערים שגאוותם לא הרשתה להם להצטרף לממתינים, ואלו כעת מתחילים שיח ביניהם, בערך כזה : שנוררים עלובים, אני לא יוד, אבל לו הייתי רעב מאוד, מאוד, לא הייתי מסוגל לדבר שכזה ! כן, כן, לפחות לו היו עושים את זה אלו שבאמת זקוקים, אבל החבר'ה האלו הם תמיד אותה החברותא!" כך ובדומה לכך מדברים ביניהם אלו – כפי שנאמר - לא משתייכים לקובצת ה"שנוררים". אינני זוכר כבר כמה פעמים הייתי עד להצגה זו או דומה לזו וכתוצאה סיכמתי לעצמי את השקפתי בנושא זה. לפי דעתי ובמצפון הכי נקי אני נאלץ לשפוט לחובה את השנוררים האמורים, כי התנהגותם היא הניגוד המוחלט לדמותו של הנער ההוגן המצטייר בראשי. אני יודע היטב, שאלו שבאמת סובלים מרעם אמיתי, אלו לא מתנהגים כך ! אולי הם מתביישים בו. מה שיותר גרוע מכל כשרואים את אלו שלפי תנאיי טרזין יש להם באופן ממוצע מספיק מכל, ואלו מצפים לדבר מה מהחבילה של חברם. אני יודע כי תהיה זו קלישאה לו אמרתי שצריכים להתחלק עם אלו שבאמת אין להם דבר. היה זה שטותי לדרוש ממישהו, לתת מהדברים שלו. זה טבעי, אף אחד מאיתנו לא היה עושה את זה, גם אני לא, וגם אף אחד מחברינו. אין לשפוט את זה וכפי שכבר אמרתי זה טבעי. אבל בכל זאת אני אומר : "במקום להתחלק עם אלו הומדים סביב במעגל ויש להם מספיק, מוטב שלא אחלק שום דבר. את זה מה שאתה נותן לאלו, כאילו היית לוקח מחברים שהם זקוקים באמת. ואם נמצא בעצמנו מספיק רצון חזק על מנת לחלק דבר מה משלנו, זכאים לקבל זאת פרט לחברך הטוב, רק אלו הזקוקים לזה. והנסיון, שהוא המורה הטוב ביותר שלנו אומר לנו, שאלו שבאים בעצמם, אלה לא הם, הזכאים.
                                                                                                            K.Kotouc
 
מתוך שירתו של Goethe.
            פסגות ההרים
            ישנות בשקט
            צמרות העצים
            חולמות דוממות,
            בקושי רב אתה חש נשימה .
            השקט השתרע ביער.
            המתן, גם אליך הוא יגיע
            בחלומות הנצח.
                                                                                                            K.Kotouc
 
ס י פ ו ר    א ח ד    ב י ן ה ע ר ב י י ם .
יש לי מכר אחד – שאלוהים יתן לו תהילת נצח – בן אדם די טוב, אולם יש לו יתרון גדול אחד. פעם, כלומר, הוא התוודה בפני, באופן אינטימי ביותר, שיש לו …… דוד בגסטאפו. נו, משפוחה כזו אין לכל יהודי, אסור לי לקלקל את היחסים שבינינו. אחרי זמן מה שוב עלה הנושא של הדוד על הפרק .
- אז מה קורה עם הדוד שלך ?
- אני, כלךומר, התבלבלתי,הוא היה אצל ה-SS.
- וזה הרי הבדל, הלא כן ?
- נו…. הגסטאפו זה הרי ה-SS בלבוש אזרחי.
- לא הייתי אומר זאת.
- נו, אבל הרבה אנשים חושבים כך.
- ומה הוא עשה שם ?
- היה שם האחראי ליד המכוניות.
- איך ?
- נו, הוא היה מנהלם של האנשים שעשו שם סדר וניקיון.
   אבל הוא קיבל את שכר מה-SS וגם תעודה לחשמלית.
- אז… הוא היה יהודי ?
- נו, מה חשבת ?
- חשבתי שהוא גרמני.
- לך, תעשה פוליש לפה שלך !
פתאום נשמע קול מאחד הדרגשים :
- תדאג לי לאיזו סבתא אצל הגסטאפו.
- הרי זה יותר טוב מאשר להיות בעל סוס.
Vox populi   (קול מהעם) :
-  שמעתי שמקטינים את ההקצבות של שבולת שועל. אז מה תזלול ?
- אבל, Pidloooo !
האחיין של ה-SS :
- מספר הסוסים היום אותו דבר כמו לפני שנה.
- דאג לי לאיזו סבתא אצל הגסטאפו
- נו, זה תמיד יותר טוב מאשר להיות בעל סוס.
- אני דווקא לא הייתי אומר זאת. מה אתה מעדיף, שמינץ? (מילה לא מוכרת, כנראה סלנג) סוס, או סבתא בגסטאפו ?
- נו, אבל הרי אתה בעצמך סוס !
- אבל הרי שאני לא יכול להיות סוס, לא כן ?
- זה היה טוב, את זה נכתוב בעיתון !
                                                            J.Bruml
 
א י מ ר ת    ה ש ב ו ע :
"כאשר לידך שוכב מישהו וגוסס, אתה מרגיש באושר עילאי."
                                                                                    Schneier
 
"מה, אני לפעמים מרביץ ?!"                                                                              Kominas
 
 
 



לייבסיטי - בניית אתרים