ספריה
דף הבית » ספריה » ספרים ו-DVD לרכישה » יומנה של קמילה הירש
יומנה של קמילה הירש
הוצאת בית טרזין , דצמבר 2011
קמילה הגיעה לגטו ב 15- ביולי 1942 , כשהייתה בת 73. היומן מצייר אישה אקטיבית, החלטית, שאינה נכנעת לייאוש ומוסיפה ללחום ולהתמודד חרף המצוקות הרבות הנקלעות בדרכה. היא בראה לעצמה, במו ידיה, תוך גילויי תושייה ויצירתיות, מסגרת חיים פנימית וחיצונית עולם שאִפשר לה להתקיים…
מרכיב חשוב במאבק ההישרדות הוא השמירה, בכל מחיר, על הקשר האנושי… קמילה מתחקה אחר שורה ארוכה של נשים וגברים שהגיעו לטרזיינשטאט, קשישים כמוה, שהפכו בגטו לנזקקים. קמילה מחפשת אותם במגוריהם, מקדישה להם מחשבה, מעודדת, מרגיעה ותורמת מכוחותיה למענם. היא מאמצת את עקרון העזרה ההדדית, תוך מודעות עמוקה לתלותה הקיומית באחרים ולתלותם שלהם בה. היא אינה עוסקת בדיון פילוסופי בעניין, אבל בתיאורי העשייה שלה ניכרת תפיסת עולמה. שאלת הטעם שבמאמץ להמשיך לחיות, העסיקה מאוד את האסירים הקשישים. קמילה מעלה אותה, במפורש, בעיקר נוכח מקרי התאבדות של חבריה ודיבורים בסביבתה על הנושא. היא דוחה את המחשבות הללו ומתגברת עליהן בזכות תקוותה לפגוש שוב את בנה ואת אשתו… על רקע משלוח חמשת אלפים אסירים מטרזיינשטאט לבירקנאו, היא כותבת: "המצוקה והאומללות גדולות ואילו לא הייתה התקווה להתראות עם הילדים, לא היה כדאי להמשיך לחיות את החיים כאן."
אניטה טרסי, עורכת
אמא נדהמה למראה שתי המחברות שהנחתי בחיקה, כמעט לא יכלה לדבר והסבירה לי שזה יומן חיים שנכתב בטרזיינשטאט על-ידי אחותו של סבא מצד אבא ושהיא אינה יודעת על כך דבר ואין לה מושג איך המחברות האלה הגיעו אלינו. את אבא שנפטר
ב 1980- כבר לא יכולנו לשאול… למרות נכותה הקשה, החליטה אמא להקליד את היומן כדי שאנחנו נוכל לקרוא אותו. נועם, אחד מבננו, לימד אותה לעשות זאת. עקב מגבלותיה הפיסיות היא התקשתה מאוד, אך לא ויתרה. בוקר, בוקר הבאנו אותה בכיסא הגלגלים אל המחשב והיא, באצבע אחת, הקלידה כאילו זאת משימת חייה."
רות אלקבץ ומרים פרגר (לבית וולף)
הרשמה לניוזלטר