עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> גטו טרזיינשטאט >> חיי התרבות בגטו >> ספרות
 

ספרות בטרזין

הרצאתה של רות בונדי – סיכום ע"י רות בונדי
26.12.1989, במסגרת יום עיון בבית טרזין


לפני שאדבר על המשוררים והסופרים בגטו טרזין ששמם ידוע ושיצירתם‎ ‎נשמרה, ברצוני לדבר על מה ‏שנמחק ולא נודע. לנו, לצעירים הייתה השירה חלק חשוב בחיים, היינו דור שלפני עידן הטלוויזיה. האזנה ‏לרדיו וצפייה בסרטים נאסרו עלינו, אנחנו קראנו שירה, מצאנו בה משענת, ידענו שירים בעל פה – של ‏פרנסוא וייון, רילקה, וייטייזסלאב נזוואל, פרנטישק האלאס ורבים אחרים. רבים לקחו עמם לגטו קובצי שירה ‏אהובים, על חשבון מזון ובגדים חמים, רבים כתבו שירים מתוך צורך פנימי. אותו שיר ידוע "פרפרים אין פה, ‏בגטו", שנתן לקובץ שירי הילדים מטרזין את שמו, לא נכתב על ידי ילד, אלא על ידי צעיר בן שמונה –‏עשרה, פאוול פרידמן, חברנו להכשרה מטעם "אל-על", תנועת הנוער הציונית של דוברי צ'כית, פאווליצ'ק ‏בעל הידיים השמאליות, שממנו שרד רק השיר.‏
אנו יודעים רק על חלק אפסי ממה שנכתב בגטו. רבים לקחו את יצירותיהם עימם בדרכם למחנות ההשמדה ‏ולא נותר מהן זכר, כפי שלא נותר זכר מכותביהם. אחרים מסרו לפני הגליתם את שיריהם וסיפוריהם, לרוב ‏כתובים בהעדר נייר כתיבה על פתקים זעירים, למשמר אצל בני משפחה וידידים וגם השומרים נעלמו ‏במערבולת.‏
רק באווירה כזאת יכלו לצמוח ילדים ובני נוער בעלי כושר ביטוי כשל משתתפי העיתון ‏‎“Vedem”‎‏" ("אנו ‏מובילים") של מעון הילדים 417-‏L‏, עיתון שיצא במשך שנתיים בעותק אחד והוא נמצא כיום באתר ההנצחה ‏‏"‏Pamatnik Terezin‏" בצ'כוסלובקיה. כאשר קוראים את שירי האנוש האכנברג, שנולד ב-1929, חונך ‏בבית היתומים היהודי בפראג והומת באושוויץ בסתיו 1944, קשה להאמין שילד כתב אותם :‏

טרזיינשטאט

קמץ רפש בין כתלי זוהמה
שגבולם - גדר תיל.‏
ושלושים אלף איש ישנים פה כך.‏
אך יתעורר מי מהם
וראה שדמו נשפך.‏

ולפנים אני הייתי נער
לפני שלוש שנים.‏
ועל עולם אחר חלם הנער.‏
ילד הייתי לפני שלוש שנים.‏
אבל עכשיו בגרתי
ונפשי בגרה –‏
לא ילד זה אשר ראה פנים
פני המורא.‏

היו בעלי כישרונות רבים אחרים – פטר גינץ, עורך ה"וודם", שהיה גם סופר , גם צייר מבטיח ואף הוא מצא ‏את מותו באושוויץ לפני שמלאו לו חמש-עשרה שנה. המעט שנותר משירי הילדים רק מחזק את הכאב ‏הצורב על מה שאבד לנו, לעם יהודי, לאנושות, ועל מה שעלה באש.‏
‏ * * *‏
הידוע בין סופרי הגטו הצ'כיים היה קארל פולאצ'ק, בעל הומור צ'כי-יהודי סלחני, מודע לחולשות אנוש, ‏שבין ספריו הידועים "גברים באופסייד" (על חובבי כדורגל), "מיכלופ והאופנוע", "עיר המחוז". פולאצ'ק, ‏יחד עם הסופר קארל צ'אפק, היה שייך לחוג "אנשי היום השישי" שנפגשו פעם בשבוע עם תומאש מסריק, ‏נשיא הרפובליקה הצ'כוסלובקית ומייסדה. ידידים ביקשו לסייע לו להגר אחרי הכיבוש הנאצי ב-1939, אולם ‏פולאצ'ק לא היה מוכן, מפחד הניכר, אולם בעיקר משום שסבר, "אדם לא עוזב את מולדתו כאשר היא ‏בסכנה". אחרי שפוטר פולאצ'ק ממישרתו ככותב פיליטונים בעיתון ‏Lidove Noviny‏, מצאה קהילת ‏פראג עבורו תעסוקה ברישום ספרים מרכוש הקהילות המוחרם וגם בגטו נמצא לו מקלט כרשם בבית ‏המשפט. האם פולאצ'ק המשיך לכתוב גם בגטו, לא ידוע, נשמרה רק עדות על רשימה שבה תיאר באופן ‏יסודי אדם המנסה ללכת זקוף, כאשר פנכה מלאה מרק מימי בידו, ועל סדרת הרצאות בספרות שנשא ‏במעונות הילדים. פולאצ'ק אף הוא נשלח לאושוויץ בסתיו 1944 ושם מצא את מותו והוא בן חמישים ‏ושתיים. ספריו שייכים עד היום לנכסי צאן הברזל של הספרות הצ'כית.‏
קארל פליישמן,( ‏Karel Fleischmann‏ ) רופא בצ'סקה בודייוביצה (‏Ceske Budejovice‏) (אותה ‏‏"בודווייס" הידועה לפי שם הבירה), ניהל בטרזין את בתי החולים לזקנים וזה, בתנאי הגטו, דרש כוחות על- ‏אנושיים. הוא היה מאותם האנשים הנדירים, ברוכי כישרון בשטחים רבים. היה גם צייר מעולה, גם משורר ‏מחונן, כותב פיליטונים בסגנון האופייני למרכז אירופה : קצת הסתכלות, קצת הומור, קצת פילוסופיה. ‏לפליישמן הייתה אפשרות לעלות לארץ ישראל, אבל גם הוא התבטא : "האם מותר לרב חובל לעזוב אוניה ‏טובעת ?" נשמרו עשרות שירים שכתב בגטו, המשקפים את המציאות הנוראה שראה סביבו. אך מעידים גם ‏על כוחותיו הפנימיים של איש גיבן : "מה שהיית – תישאר, בחליפה, בעל אותות ותוארים או בסחבות, ‏בזוהמה, אכול כינים." כן נשמרה רשימה שבה פליישמן מתאר את לבטיו, אילו ספרים לקחת עמו במטען ‏המותר של חמישים קילוגראם, כשהוא לבסוף נוטל עמו רק מילון, ספר שאינו משקר.‏

חיי התרבות הפוריים של טרזין שימשו קרקע צמיחה לסופרים יהודיים צ'כיים שהחלו את דרכם עם שובם מן ‏המחנות, כ-‏Arnost Lustig‏ (ארנושט לוסטיג), שישב זמן מה בארץ ואחר כך היגר לארצות הברית, ‏שספריו הראשונים "לילה ותקווה" "רחוב האחים האבודים" ו-"דיטה סאקסובה" כולם התמודדות עם ניסיון ‏השואה. כך גם נורברט פריד (‏Norbert Fried‏), שכתב בין השאר טרילוגיה מקסימה על תולדות משפחתו ‏משפחה צ'כית-יהודית זעיר-בורגנית אופיינית. היה זה פריד שאמר ב-1964 : "עד היום אני פוגש מכרים ‏שלוחשים לי : בינינו לבין עצמנו, שפע של תרבות כפי שהיה בטרזין לא מצאתי באף מקום אחר".‏

החלוקה הלשונית בין כותבי צ'כית וכותבי גרמנית אינה חלוקה של מוצא : היו גם יוצאי צ'כיה רבים ששפת ‏יצירתם הייתה גרמנית, אף ששלטו בצ'כית היטב והידוע ביניהם פרנץ קפקא (ששלוש אחיותיו עברו את ‏טרזין ונספו במחנות השמדה). אכן, אחד מסופרי הגטו גיאורג קפקא, קרוב רחוק של פרנץ, שכתב כמוהו ‏בגרמנית. בניגוד למשוררים אחרים שניסו להתמודד עם מציאות הגטו, ניסה קפקא להימלט ממנה. הוא תרגם ‏בטרזין שירה צ'כית לגרמנית, כתב דרמה "אלכסנדר בירושלים" ומחזה לירי " מותו של אורפאוס". בסתיו ‏‏1944 יצא בהתנדבות עם אימו לאושוויץ ונספה במחנה שוורצהיידה, והוא בן עשרים ושלוש.‏
הבולט בין ילידי צ'כיה כותבי גרמנית היה פטר קין, יליד 1919, שהיה אמור לעלות בסוף שנות השלושים ‏לארץ ישראל, אך עלייתו נפסלה בגלל מום בלב. קין כמו פליישמן היה גם צייר מעולה ועבודתו כשרטט ‏במחלקה הטכנית של הנהגת הגטו אפשרה לו לצייר את אשר ראו עיניו (אוסף תמונותיו נמצא ב"פמאטניק ‏טרזין" ). קין היה משורר עוד לפני בואו לטרזין, בגטו כתב, בין השאר, מחזור שירים "עיר המגיפה", ‏שמתוכם מדברת המודעות לנוכחותו המתמדת של המוות, וכן את התמליל לאופרה "קיסר אטלנטיס", שהולחן ‏בגטו על ידי ויקטור אולמן. גם קין נשלח עם הטרנספורטים האחרונים בסתיו 1944 לבירקנאו ולא ידוע באיזה ‏מחנה מצא את מותו.‏

ידיעותינו על הסופרים והמשוררים בגטו טרזין לוקות בחסר. אנחנו מכירים רק את שנותרו בחיים או אלה ‏שכתביהם ניצלו, או שנותר לפחות מי שידע על קיומם. חוקר ספרות שחי ב-‏Olomouc‏ , ד"ר לודוויק ‏וואצלאבק, פירסם בשנות השמונים מחקר על ליריקה גרמנית בגטו טרזין ובו הוא מזכיר עשרים ושניים ‏שמות. ‏
אחד מהם וולסטימיל ארתור פולק, אף הוא למרות שמו הפרטי הצ'כי הלאומי שפירושו "אוהב מולדת"‏
כתב בגרמנית. פולק הנו אחד הבודדים ששרדו הודות לנישואיו לאישה לא יהודיה, שהגנו עליו בפני הגליה ‏עד סוף 1944. פולק כתב כמאתיים שירים בימי הכיבוש ובגטו, שבחלקם פורסמו אחריה מלחמה בקובץ "עיר ‏השערים השחורים".‏

אילזה וובר נולדהה ב-1903 בוויטקוביצה (‏Vitkovice‏) וכתבה מאז גיל צעיר אגדות וסיפורי ילדים, ‏בגרמנית. בגטו עבדה כאחות במחלקת הילדים והיא יצאה בסתיו 1944, יחד עם בנה הקטן, בהתנדבות ‏בעקבות בעלה לאושוויץ ושם מצאה את מותה. ווילי וובר ניצל ואחרי המלחמה אסף את העיזבון הספרותי ‏שכלל כמאה שירים, שירי ערש, שירי כאב על פרידה מבנה הבכור, שנשלח מבעוד מועד לשוודיה ושם הוא ‏הוציא קובץ שירי אילזה וובר בשם "טרזיינשטאט". ‏
שם זהה נושא גם אוסף שירים של גרטי שפיס, שהגיעה לגטו כבת חמישים וחמש אך נותרה בחיים וחזרה ‏למינכן, שם פרסמה את שירה ואת זיכרונותיה.‏

גם טרודה גרואג באה לגטו מאולמיץ (‏Olomouc‏), והיא בת חמישים ושלוש, תחילה עבדה כאחות בבית ‏חולים לזקנים וטיפלה, בין השאר, גם בטרודה הרצל, בתו של חוזה המדינה, שהובאה מוינה עם קבוצת חולי ‏רוח ונפטרה בגטו. מאוחר יותר טיפלה טרודה בילדים בגיל הגן. תוך כדי טיפולה בחולים גוססים צמח המחזור ‏‏"שירי אחות", שיצא לאור בגטו בשני עותקים, רשומים ומאוירים על ידי בנה ווילי. עותק אחד נמסר במחנה ‏ליעקב אדלשטיין, זקן היהודים, ואבד, עותק שני ניצל הובא ארצה ויצא כאן מלווה בתרגום עברי, עתה ‏במהדורה חוזרת.‏
בעצם מכל השפע הזה של שירים שנכתבו בגטו יצאו לאור בתרגום עברי רק מבחר קטן של שירי ילדים ‏בתרגומם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר ושירי טרודה גרואג. ‏
מי ייתן שיעמדו לנו הזמן, הכוח והכישרון לתרגם לפחות חלק קטן משירי הגטו ושנמצא את המימון להוציא ‏אנתולוגיות של שירי טרזין בעברית.‏
ה.ג.אדלר (‏H.G.Adler‏), חוקר תולדות גטו טרזיינשטאט קובל בספרו המפורט "טרזיינשטאט 1945-‏‏1941" על "החריזה" היתרה שפרחה בגטו. נכון הרבה ממה שנכתב בגטו, בעיקר הפזמונים, הטקסטים ‏לקברטים, לא עונה על דרישות האומנות הצרופה, אבל השירים הם ראי למציאות, מספרים על הגעגועים ‏לעבר, על ייסורי הרעב והמחלות, על פחד בפני הטרנספורטים, על כאב הפרידה, על ייאוש וצימאון לחיים ‏ולו רק לחיים של כאילו.‏

 



לייבסיטי - בניית אתרים