עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> גטו טרזיינשטאט >> כתבות, מאמרים ומחקרים >> רות בונדי - האקלים הרוחני בתשתית הפעילות בגטו ‏ [1988]
 
"התמודדות ללא נשק" - יום עיון - בית טרזין - 10/12/1988

אולם הוטל עלי לשאת הרצאת מבוא, אבל לא נאמר לי בדיוק מבוא למה - לכן החלטתי להקדיש אותה ‏לאקלים הרוחני שקדם לגטו טרזין ועל חיי הגטו עצמו תשמעו מפי אחרים.‏
יכולתי לחזור אחורה אלף שנה, לראשית ההתיישבות היהודית בבוהמיה, במה שנקרא לבה של אירופה,‏
תחושת ההשתייכות לארץ, לנופה, לשורשים שצומחים במשך תקופה ארוכה כל כך, אך אתעכב רק על ‏המונרכיה האוסטרית-הונגרית ובעיקר על שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף, ירום הודו, מפני שבו נטבע, לדעתי ‏לפחות, הרבה מאופיים של יהודי מרכז אירופה. אותו אופי מיוחד שממשיך להתקיים גם בהוריכם, כפי שכל ‏אחד מכם יוכל להעיד. המונרכיה הייתה מדינת חוק, עם ביורוקרטיה מפותחת מאוד, ובניגוד למזרח אירופה, ‏שבה נתפסו חוקי הגויים כעוינים ליהודים שחובה לעקוף אותם, אם רוצים לשרוד, יהודי צ'כיה (כפי שאקרא ‏להם לשם קיצור) היו – לא תמיד, לא בכל מחיר אך בדרך כלל – שומרי חוק, משום שראו עצמם כאזרחים ‏שווי זכויות. החוק יכול להיות שרירותי, טועה (כפי שביטא זאת יותר מכל פרנץ קפקא, מבחינות רבות יציר ‏אופייני ליהדות זו ופריחתה התרבותית שצמחה בתוך צרוף של שלושת היסודות – הגרמני, הצ'כי והיהודי) ‏אבל החוק מחייב.‏
שלטונו של פרנץ יוזף, הידוע לכולכם דרך החייל האמיץ שווייק והזבובים שלכלכו את תמונתו, הקנה ליהודים ‏‏– ולא רק להם – תחושת המשכיות : ששים שנות שלטון בלי מלחמה, עם רפורמה אחת ויחידה במטבע, עם ‏מחירים לא משתנים כמעט. אנשים היו רגילים לחסוך, לפתוח פנקס חסכון עם הולדת הבת כדי שתהיה לה ‏בבוא הזמן נדוניה, לתכנן את חייהם. אפשר להגדיר זאת כבורגנות או זעיר-בורגנות, כהליכה בזרם, ככמיהה ‏לחיים נוחים, מסודרים, להמשכיות, לקביעות שלא מצמיחה מהפכנים, אנרכיסטים, מורדים במלכות.‏
נכון שהקטל הנורא של מלחמת העולם הראשונה, התפוררות המונרכיה האוסטרו-הונגרית ערערו לזמן מה את ‏אותו הבטחון בקביעות הדברים, אך לא עד היסוד. לרבים הייתה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שקמה ב- 28 ‏באוקטובר 1918, כעין המשך למונרכיה, לא רק משום שהבירוקרטיה נשארה כפי שהייתה, לעיתים עם אותם ‏הפקידים – הרי גם אם קראו לכך מהפכת אוקטובר, הרפובליקה קמה ללא שפיכות דמים אלא גם משום ‏שאת דמות הקיסר, שהיהודים לרוב העריצו אותו (בהשוואה לצאר או לקיסר גרמניה אכן היה מקום להערצה ‏גם אם היו שהגדירו את שלטונו כרודנות ממותנת ברשלנות) החליפה דמותו של תומאש גאריג מסריק ‏‏(‏Tomas Garigue Masaryk‏) - אבי הרפובליקה ומייסדה. היהודים זכרו למסריק את חסדי מאבקו נגד עלילת ‏הדם בפרשת הילזנר (ליאופולד הילזנר מהכפר פולנה (‏Polna‏) שנאשם בשנת 1889 ברצח הנערה הצ'כית ‏אנז'קה הרוזובה, ומשפטו עורר גל אנטישמיות ארסית מאוד בבוהמיה), כשר מסריק, פרופסור לפילוסופיה ‏באוניברסיטה הצ'כית של פראג יצא להגנת הילזנר, לא כדי להגן על היהודים, כדבריו, אלא כדי להגן על ‏הנוצרים מפני משפטים קדומים. בעיני שונאי היהודים - הם לא היו חסרים גם כאן – היה מסריק "מכור ‏ליהודים" ואכן הוא יצא פעמים חוזרות בזכות השאיפות הציוניות, ביקר כבר בשנת 1927 בארץ ישראל, גם ‏כאורח התנועה הציונית, סייר בדגניה, נפגש עם שמואל הוגו ברגמן, ידידו של קפקא, אז ראש הספרייה ‏האוניברסיטאית, ולחוג ידידי מסריק הקרובים, שנפגשו בביתו כל יום שישי, היה שייך גם הסופר קארל ‏פולאצ'ק, שהיה בין אסירי גטו טרזין ומצא את מותו באושוויץ ב-1944. הייתה תחושה שכל עוד מסריק ‏בראש המדינה לא יאונה ליהודים כל רע (רק כבדרך אגב : בצ'כוסלובקיה של ימינו שמו של מסריק לא מוזכר ‏‏(הערה : המדובר בשנת 1988) רק בישראל יש רחובות, כיכרות, יער וישוב על שמו.‏

עכשיו, כאשר חגגנו 40 שנות קיום מדינת ישראל, חשתי ביתר שאת איזה זמן קצר התקיימה אותה ‏הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שאנו, שנולדנו בה, לקחנו אותה כמובנת מאליה – עשרים שנה, סך הכול אפשר ‏לטעון שמלכתחילה הייתה זו מדינה מלאכותית, גם בצורתה הגיאוגרפית המאורכת, גם בהרכב אוכלוסייתה, ‏מורכבת מחלקים שונים שהיו שייכים מקודם לממלכה ההונגרית, האוקראינים של רוסיה, התת-קרפאטים, ‏עולם בפני עצמו, קרוב באופיו הרבה יותר למזרח אירופה מאשר למרכזה. ונוסף לכול, אותו מיעוט גרמני של ‏קרוב לשלושה מיליון וחצי נפש, שצורף בניגוד לרצונו לרפובליקה החדשה, משום שזו תבעה את גבולותיה ‏ההיסטוריים עם רכסי ההרים מסביב לה, את הארצות ההיסטוריות בשלמותן.‏
היהודים אם ראו עצמם משתייכים לתרבות הצ'כית או הגרמנית או הסלובקית או ההונגרית או האידיש-‏ברוסיה התת-קארפטית, היו צ'כוסלובקים בנפשם, כלומר פטריוטים של הרפובליקה והיו שטענו שהם ‏
הצ'כוסלובקים היחידים כי האחרים היו או צ'כים או סלובקים. לכן כאשר מעבר לגבול הגרמני, המקיף את ‏בוהמיה משני צדדים, החל בשנת 1933 שלטונו של היטלר והרפובליקה פתחה את שעריה, ולו רק לתקופת ‏מעבר, לפליטים רבים, לא יהודים ויהודים, לא הייתה ליהודיה תחושת סכנה מידית אלא להיפך, רק התחזקה ‏תחושתם שאצלנו ברפובליקה של מסריק, דבר כזה לא יכול לקרות.‏
כאשר צמחה באזור הסודטים התנועה הגרמנית הלאומית שביקשה להיספח לרייך הגרמני, הייתה בה סכנה ‏משותפת ליהודים ולצ'כים והייתה נחישות דעת משותפת לא להיכנע, להילחם במסירות נפש, אם יידרש. ‏אדוארד בנש‎ ‎‏ (‏Eduard Benes‏ ), יד ימינו וממשיכו של מסריק שהלך לעולמו בשנת 1937 , לתכתיב מינכן, ‏כאשר הצ'כים נוכחו לדעת שאותן מעצמות המערב, צרפת ואנגליה, שעמן היו קשורים בחוזי ידידות ובחוזי ‏הגנה, פשוט זנחו אותם תמורת מה שהיה נראה להם כשלום, שלום לימינו, כדברי צ'מברליין, ראש ממשלת ‏אנגליה , החלו יהודי בוהמיה ומורביה לחוש לראשונה שכאן נפרד גם גורלם, לא בחריפות. לא מתוך הרגשת ‏סכנת חיים, רק כהתפכחות מאשליה, בין בצוע הסכם מינכן, מסתיו 1938 עד לכיבוש כל שטחה של מערב ‏צ'כוסלובקיה על ידי צבאות היטלר במרס 1939 והקמת הפרוטקטוראט, שטח החסות של בוהמיה ומורביה, ‏הפרידו רק חודשים אחדים. אם ליהודי הרייך הייתה שהות של שש שנים או להגר או להתרגל למגבלות ‏המוטלות עליהם בהדרגה, שלב אחר שלב, על יהודי הפרוטקטוראט בא הכול כגל גדול אחד – הכיבוש ‏וכעבור פחות מששה חדשים פרוץ מלחמת העולם השנייה ותוך כדי כך מאות החוקים והאיסורים לסילוקם ‏מחיי הכלכלה ומחיי החברה – הכול בא עליהם בבת אחת, כמעט.‏
מי נמלט בעוד מועד ? נמלטו בעלי האמצעים כמו משפחת פצ'ק, הרוטשילדים של בוהמיה, כי לבעלי הון ‏פתחו כל המדינות את שעריהן, נמלטו אנשים שהיו פעילים כאנטי פשיסטים, בעיקר קומוניסטים וסוציאל-‏דמוקרטים, נמלטו אנשים שהיו להם בני משפחה בחוץ לארץ שהיו מוכנים לדאוג להם ואלה היו, יחסית, ‏מעטים, כי לא הייתה הגירה המונית יהודית ממרכז אירופה כפי שהייתה ממזרחה, נמלטו אנשים בעלי חושים ‏פוליטיים מחודדים, בעלי הסרטיפיקאטים יקרי הערך, חלוצים בעליה ב' , אבל רוב היהודים, גם אם לא זכרו ‏את רדיפות היהודים, גם אם לא שמעו מעולם מפי הוריהם או סביהם דבר על ההשפלות בעבר, בימי ‏הקיסרית מריה טרזה, שאת שמה נשא מבצר כ-60 ק"מ צפונית מפראג, נשענו, ולו בתת-הכרה, על ניסיון ‏העבר היהודי : יבואו גזירות, יבואו ימים קשים אבל נתגבר. וגם אם יהיה מי שימצא את מותו בעבודת פרך, ‏ממחלות, מרעב – הרוב הגדול ישרוד כפי ששרד בעבר. חוסר המודעות לגודל הסכנה לא היה ייחודי ליהודי ‏הפרוטקטוראט דווקא, אבל עליהם אנו מדברים, כי הם היו מייסדי גטו טרזיינשטאט כשמו הגרמני.‏
לא מצאתי בעת איסוף החומר לספר על יעקב אדלשטיין, איש "החלוץ" מי שהיה מנהל המשרד הארץ ‏ישראלי בפראג ואחרי הכיבוש הנאצי ראה את עצמו אחראי ליהדות שטח החסות כולה, סימוכין לטענה ‏שהייתה רווחת בין היהודים שהקמת גטו טרזין באה ביזמתו, אך ברור, שהוא חזר משהותו בניסקו, אותה ‏מושבת יהודים ליד לובלין, הניסיון הגרמני הראשון להגלות יהודים המונית לפולין בסתיו 1939, ניסיון כושל, ‏לא מאורגן כהלכה, עדיין בהחלטה נחושה שיש לעשות הכול כדי להחזיק את יהודי הפרוטקטוראט על אדמת ‏צ'כיה ולמנוע את הגלייתם לפולין עד יעבור הזעם. ובכך היו היהודים בדעה אחת, גם בימים השחורים ביותר, ‏ימי כיבוש הולנד, דנמרק, צרפת, בימי פרוץ המלחה עם ברית המועצות והניצחונות הגדולים של הצבא ‏הגרמני בחזית המזרח : המלחמה תיגמר בתבוסת היטלר ועד אז – רק להחזיק מעמד, רק להחזיק מעמד.‏
סיבת הקמת גטו על אדמת בפרוטקטוראט הייתה, לפי עדות אייכמן בחקירתו בירושלים, שונה : במסגרת ‏עיתונאית, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, התרברב ריינהרד היידריך, הרייכספרוטקטור החדש, ששטח ‏החסות יטוהר מהיהודים תוך שמונה שבועות וכיוון שהמשלוחים למזרח היו תלויים במערכת ההשמדה ‏הכללית, היה גטו טרזין פתרון ביניים - הפרוטקטוראט יטוהר ע"י ריכוז היהודים בעיר המבצר טרזיינשטאט ‏ומשם יישלחו למזרח. ואכן, מדברי היידריך בפגישה עם נשי ה-‏SS ‎‏ בכירים באוקטובר 1941 בפראג התברר, ‏שמהרגע הראשון נועד גטו טרזיינשטאט להיות תחנת מעבר בלבד.‏
לא כך ראו אותו אדלשטיין והמחלקה הסודית ג' בקהילת פראג שעסקה בהכנתו : הם רצו להקים עיר יהודית ‏לכל דבר, עיר המפרנסת עצמה, בעיקר ע"י עבודות למען תעשיית המלחמה הגרמנית, מקיימת מנהל פנימי ‏מסודר, נאור, שישמש כהכשרה לעליה לארץ ישראל, לדור הצעירים, לפחות. הרי שורות תנועות הנוער ‏הציוניות גדלו והתחזקו מאוד מאז הכיבוש הנאצי, גזירות החוקים הארים, התנכרות חלק גדול מהאוכלוסייה ‏הצ'כית ותגובת אף על פי כן ולמרות הכול מצד הנוער היהודי. מרבית יהודי בוהמיה ומורביה היו רגילים ‏לעשות את מלאכתם נאמנה. הם עבדו ולא חשוב מה היה משלוח ידם, רפואה או פקידות, זבנות או תעשיית ‏טקסטיל, לא חשוב מה היה מעמדם - במסירות, תוך רצון לעשות עבודה טובה – חליפה יפה, ארון חזק, ‏ארוחה טעימה, רבים עברו מאז הכיבוש הסבה מקצועית ואילמלא מחקו הגרמנים את האשליה על עיר מקלט ‏עד סוף המלחמה, היו אכן מקיימים עיר שיכלו להתגאות בה. משהו מאותו רצון, מאותה אמביציה נשאר גם ‏אחרי שהוברר כבר בחדשים הראשונים לקיום הגטו, בראשית 1942, שיצאו טרנספורטים למזרח (כפי ‏שנקרא אותו יעד מסתורי שאיש לא ידע עליו שמדובר בהשמדה ממוכנת) ואכן הגרמנים ידעו לנצל אותה ‏בשלב מאוחר יותר כדי להציג את גטו טרזיינשטאט כעיר לדוגמה לקראת ביקור משלחת הצלב האדום ‏הבינלאומי ביוני 1944. המחלקה היהודית במסגרת מנגנון ב-‏SS‏ בראשותו של אייכמן תבעה מיהודים רשימות ‏על כל תכולת דירתם, עד הפריט האחרון, עוד בימי הרישום במקום מגוריהם, רישום מסודר, לפי תור, שאליו ‏התייצבו היהודים ברובם בצורה ממושמעת, כמצווה,משום שהיו רגילים לציית לחוק ואכן הם ישבו ומילאו ‏בדייקנות כל פרט, כמה שולחנות לילה בדירה וכמה סירים, כמה כפפות בארון וכמה כובעים, והתכוננו ‏ליציאה, תפרו שקי שינה, החליפו מצעים לבנים במצעים צבעוניים של בני העניים, הכינו משומן וקמח רביכה ‏מוצקה כמלאי ברזל, הסתירו מעט כסף או תכשיטים בביטנת מעיל, בסולית נעל, שקלו אם לקחת ספר אהוב, ‏או תצלומים על חשבון בגדים חמים או מלאי מזון במסגרת חמישים הקילוגרמים שמותר להם לקחת עמם ‏לדרך. עקרות בית רבות סידרו את הדירה לפני יציאתם לטרנספורט, אולי מתוך תקווה כמוסה, בלתי הגיונית, ‏שכך ימצאו אותה עם שובן. היהודים חשבו בהגיון וההיגיון אמר : גרמניה שלחמה עם שלוש המעצמות ‏הגדולות – אנגליה, ברית המועצות וארצות הברית – לא תוכל להרשות לעצמה לוותר על כוחות עבודה ‏חיוניים לתעשיית המלחמה, ההיגיון אמר : אם המשפחה דבקה יחד הסיכויים להחזיק מעמד עד הסוף המיוחל ‏גדולים יותר. ההיגיון אמר – אל מי שהגיעו השמועות הראשונות על מוות המוני במזרח, שמרעב, מכפור, ‏ממחלות מדבקות, מעבודת פרך ימות אולי חלק מ-92,000 היהודים שנשארו לכודים בפרוטקטוראט אחרי ‏שנסגרו הגבולות סביבם, אבל הצעירים, גרעין הנביטה, ישרוד. ההיגיון אמר , גם כאשר עמדו מול המשרפות ‏מעלות עשן בבירקנאו, שלא ניתן להשמיד בני אדם באלפים כל יום, על סרט נע, והם לא ידעו שאותו ההיגיון ‏איבד את תקפו והחל עידן חדש בתולדות האנושות.‏
התאספנו כאן כדי לדון על פרשת המים בין שני עולמות, טרזיינשטאט, השריד האחרון לאותה נורמאליות ולו ‏מעוותת, מושפלת, כפי שהכירו אותה היהודים מן העבר, והפלנטה החדשה של רצח מתוך יכולת טכנית ‏מעולה ע"י עם שעל פי הגיון ימים עברו היה ביסודו עם של תרבות.‏
אנחנו בשערי הגטו : הכול היה בו שונה משתיארו לעצמם מקימיו, טרנספורטים נכנסו, טרנספורטים יצאו, ‏במקום עיר יהודית פרודוקטיבית, הנושאת את עצמה, תחנה לאיסוף יהודים זקנים, חולים, נכים מהרייך ‏ומאוסטריה, שלא ניתן לשלוח אותם ישירות למזרח משום שלטענת הגרמנים הוגלו היהודים למזרח לשם ‏עבודות בניה וביצורים. במקום מינהל עצמי - הכול תלוי בחסדי הגרמנים. על אדמת צ'כיה המיטיבה ובכל ‏זאת כלואים מאחורי חומות – אבל את האופטימיות היהודית לא ניתן היה לחנוק. אנחנו שהיינו אז צעירים, ‏עברנו לרוב את התקופה בעיניים עצומות, מרוכזים בעצמנו, בחוויותינו, בחברינו,בעבודתנו ורק כיום אנו ‏מודעים ביתר שאת לאימה שהייתה בגטו לזקנים מגרמניה ומאוסטריה שלמעלה משלושים אלף מתוכם מתו ‏כבר בגטו עצמו (היו ביניהם גם בתו של הרצל, וגם ארבע אחיותיו של פרויד). רק כיום אנו מסוגלים להבין ‏מה הייתה התמוטטות העולם הישן, המוכר, הקבוע, המסודר, להורינו. רק כיום אנו מרשים לעצמנו לכאוב את ‏כאב האבדה על יהדות שנמחקה.‏
גטו טרזין כמו כל דבר אחר בחיים משתנה גם אחרי שחדל להתקיים, תמיד מתגלה בו איזה נוף אחר. לפניכם ‏תיאור הגטו מזווית ראיה של 1988, 47 שנה אחרי הקמתו – והתמונה רק חלקית.‏
 


לייבסיטי - בניית אתרים