עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


רקדתי ופחדתי          
מאת:  ורה מייזלס ©
 
        אין ספק שתקופת שהותי בגטו טרזין תרמה לי בסיס להתפתחותי בעתיד. אפשר לומר שחישלה אותי. שם למדתי להיות עצמאית ואחראית ושם ניתנה לי ההזדמנות להופיע על במה, בהצגת ילדים בשם "גחליליות".
נוסף לכל, שם בבית הילדים, זכיתי בחינוך להיגיינה כבוד ונימוס. המדריכים דאגו לי ולשאר הילדים שאיתי בחדר. אני הייתי בת שמונה, קיבלתי מקום על מיטת דרגש תלת קומתית.
רק כאן בישראל סיפר לי וילי המדריך על המאמץ שנדרש ממנו לשכנע את אימי שתמסור אותנו משמע את אחותי המבוגרת ממני בארבע שנים ואותי להשגחתו. כך זכינו להיות במעון ילדים                 . L 410  .
שפר גורלי להיות במסגרת שדאגה לחינוכי מכל מיני בחינות. הייתי עסוקה מאד. צמאה לקלוט עם המשושים שאחר כך היו לי באמת. על זה אני בעצם רוצה לספר בהמשך.
  
 במפגש השנתי המתקיים מדי שנה, בשבת ראשונה של חודש מאי בו שוחררנו מעול הנאצים, פגשתי את הבמאית שלי, את נאווה שאן .Vava Shanova  נאווה ביימה אותי בהצגת גחליליות אשר הוצגה מספר פעמים בגטו. לימים נודע לי שההצגה קוימה עוד לפני הגיעי לגטו ואני הפכתי למחליפתה של ילדה שנשלחה לאושוויץ בטרנספורטים האחרונים באוקטובר 1944. אני הגעתי לגטו ב 23 בדצמבר באותה שנה.
פרטים רבים נשכחו ממני, אבל את הבמאית שלי זכרתי ! פניתי אליה והצגתי את עצמי כאחת השחקניות שלה. והיא שמחה!!! שתינו שמחנו. הסתבר שהייתי בין הילדות הראשונות (שלה) שהיא פגשה אחרי המלחמה. 
 
        בגטו התרכזו מיטב האינטלקטואלים. הודות לאנשי תיאטרון והקומפוזיטור קארל שוונק זכיתי להופיע ב "מחזמר" שנקרא "גחליליות" שהתבסס על הספר של יאן קאראפיט ממנו קראה נאווה קטעים מקשרים. המופע כלל ריקוד ושירה של הדמויות מהספר כמו גחליליות ופרת משה רבנו. אני הייתי פרת משה רבנו. החזרות הרבות העסיקו אותנו בשמחת היצירה ובעת מדידת תלבושות התלהבנו וראינו שזה ממשי. אלה חוויות ילדות שלא שוכחים.
כל מה שהחמצתי מכורח הנסיבות בשנתיים לפני כן כשמוחי נאטם, קיבל הזדמנות להשלים    בבית הילדים, שם נפתח בפניי עולם מלא תרבות. אני הייתי צמאה לכל תשומת לב ומידע ועלי היה רק לקחת ולעבד. בעבר, לא רק שמוחי נאטם, אבל כל מה שנדרש ממני עד בואי לגטו, היו השתיקות והשאלות שבלב אותן חנקתי. ממילא לא היה להן מענה. אז לא נדנדתי.  
      זיכרונות ואסוציאציות הסיטו אותי מהנושא על היותי רקדנית וזמרת על במת טרזין.
את תפקידי "פרת משה רבנו" אני זוכרת בבהירות. הייתי לבושה בכנפיים שקופות שהצמידו על גבי בצבע אדום ועליהן נקודות שחורות. על ראשי חבשתי כובע שחור צמוד עם משושים. נדמה לי שהייתי יחפה. היה עלי לרקוד לרוחב הבמה בנפנוף ידיים מעלה מטה- לפי קצב המנגינה של השיר בצ'כית שבתרגום חופשית נשמעות כך:
בוא יבוא אביב
יהיה שוב פעם מאי
פרחים ילבלבו בו,
יוריק האחו גם.
        ההצגות התקיימו כמה חודשים לפני השחרור. מילות השיר אופטימיות משהו, למרות שלא ידענו מתי בדיוק המלחמה תסתיים. המנגינה נהדרת. על המודעה המקורית שהופיעה בגטו רשום שם המלחין: קארל שוונק. על קארל שוונק הגדול צריך לכתוב פרק שלם בנפרד. ההתרגשות שהייתה לי בחזרות ולפני המופע הראשון ב20 במרץ 1945, גרמה לי לפרפרים בבטן ולריחוף כאילו אני בחלום.
       ההופעות היו בפני קהל רב באולם גדול. אנחנו על הבמה המוארת והקהל יושב בחושך. ההתלהבות רבה, בצוע כך אני מניחה יוצא מן הכלל, כי בתום המופע נשמעו מחיאות כפיים אדירות. כמו מקצוענים יצאנו שוב ושוב לקוד קידת תודה ואז הדליקו את האורות באולם! ומה אני רואה? בשורה הראשונה ישבו החיילים וקצינים גרמנים במדים שחורים. על כובעי הקצינים גולגולות לבנות. חלק מהם אחזו בכובעיהם, אבל אחרים כבר עם הגולגולת על ראשם. הנה זה בא! סוף ההצגה. הם באו לקחת אותנו. הילדים הרי לא פרודוקטיביים לעבודה. עכשיו סופנו- אל המוות. זה מה שלמדתי בסלקציה. הכול תרמית! אני כולי רועדת, אין הורים להושיט יד להישען. כאילו השקיעו בנו כדי להשתעשע, עכשיו די. הכול נגמר! אפילו לא הספקתי להיפרד מאמי ואחותי.איזה קור. אולי זו רק הצמרמורת מהפחד. עיניי תרו לראות איך הם מתארגנים להקיף אותנו ולקחת אותנו לאבדון. אני הרי כבר יודעת שגרמני במדים שחורים זה אסון. גולגולת זה מוות!
       עיניי כמעט יצאו מחוריהן ואז ראיתי שהקהל קם, כאילו להצדיע לשליטים והם יצאו מהאולם. נאווה ואחרים באו אלינו בחיבוקים ונשיקות. שיבחו, ליטפו עודדו. הכול חזר לקדמותו. לי לקח זמן רב להירגע. במשך שלושת השנים עד אותו רגע "הורעלתי" בפסימיות שמאפיינת אותי עד היום. עד אותה חוויה מבעיתה, כבר שמעתי את הביטוי שאני אמורה ללכת לשחיטה, כבר שמעתי באותה סלקציה בה עמדתי, שילדים זקנים והאמהות עם  ילדיהם נשלחים לאושוויץ- לתאי גזים.
במיומנות זו, סוף ההצגה נראתה לי כטומנת לי פח. הפסימיות, הדריכות של כל רגע, בו עלול לקרות אסון השתרשה בי ולא עזבה אותי עד היום.
           אבל אסור לי לשכוח! שהגחליליות ולו באורן החלש האירו לנו ולי את דרך, נתנו לנו הרבה רגעי אושר ותקווה. חודש מאי באמת הגיע, הנבואה התגשמה. שערי הגטו נפתחו לחופש ב- שמיני בו.  
אביב!  אביב לחיי כל כך מעט ילדים ששרדו.
 
 


לייבסיטי - בניית אתרים