עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> ארועים >> אירועים שהיו >> 2010 >> 2010-08-06 קונצרט זיכרון
 
הקונצרט התקיים בתאריך ה – 6 באוגוסט 2010 בשעה 11:00, בהיכל יהדות ווהלין, ‏גבעתיים, בשיתוף יד ושם וארגון יוצאי מרכז אירופה.‏

בקונצרט בוצעו לראשונה, עבודתה של כיתת הקומפוזיציה שעסקה ביצירתו האחרונה של ויקטור אולמן "סיפור אהבתו ‏ומותו של נגן הקרן רילקה" אשר נכתבה בגטו, למילותיו של המשורר רילקה. הקונצרט נפתח ב‏"דואו לכינור ולצ'לו" ‏מאת המלחין גדעון קליין שנכתבה ממש לפני שנשלח לגטו טרזיינשטאט, ולכן נותרו ממנו רק פרק ראשון מלא וכמעט כל הפרק שני ולבסוף נוגנה יצירתו של המלחין מיכאל ‏וולפה – "מן הדרום" - מוסיקה לאנסמבל קאמרי‎ ‎בהשראת שירים של אבא קובנר.
על אנסמבל 'מיתר' ניצח ניר כהן.

בתחילת הארוע ברך עודד ברידא את הנוכחים ומסר את הוקרת בית טרזין לפרופ' דוד בלוך, המוסיקולוג וחוקר המוסיקה שנכתבה בגטו ‏טרזיינשטאט.‏ למרבה הצער, פרופ' בלוך נפטר ביום הקונצרט.
מטעם בית הספר המרכזי להוראת השואה של יד ושם ברכה ד"ר פרומי שחורי, מנהלת המרכז בהיכל יהדות ווהלין ומטעם ארגון יוצאי מרכז אירופה, ברכה הגב' חנה אוריאל, יו"ר סניץ תל אביב, שגם בני משפחתה היו בטרזיינשטאט.



צילום: סיון כהן תלם





‏'סיפור אהבתו ומותו של סגן כריסטוף רילקה' מאת ויקטור אולמן (1944) ‏
בעיבוד חדש של משתתפי סדנת 'היסטוריה מוסיקה וזיכרון' לאנסמבל קאמרי וקריין

 
ויקטור אולמן (1898-1944) היה לא רק מלחין פעיל ופורה בפראג שלפני מלחמת העולם השנייה, אלא גם ‏המנהיג של חיי המוסיקה האמנותית בגטו טרזין. ‏

היצירה המוצגת בבכורה בקונצרט היום, מבוססת על גרסת פסנתר שחיבר ויקטור אולמן ממש בימיו האחרונים בגטו, ‏לפני שנשלח למותו באושוויץ, והיא כנראה יצירתו האחרונה. יחד עם הסונטה השביעית לפסנתר, היא מהווה בעצם ‏צוואה של אמן גדול, הנאלץ להיפרד מן העולם בנסיבות טראגיות שנכפו עליו, ומוצא לנכון לומר משהו לאלה מבין חבריו ‏שישרדו ובעיקר לדורות הבאים. במרכזה של היצירה קטעי פרוזה קצרים של המשורר ריינר מריה רילקה
‏ (1875-1926), אשר אמורים להיות מוקראים במקביל לנגינה. במרכזם סיפורו של סגן (קורנט בגרמנית) כריסטוף ‏רילקה, אחד מאבותיו של המשורר, אשר נהרג בנסיבות לא מפוענחות בקרבות בהונגריה באמצע המאה השבע-עשרה. ‏רילקה כתב מעין פרקי יומן של אותו קצין, ובעזרתם הוא בעצם מוחה בפנינו על מקומה של המלחמה בחיי האנושות ‏המודרנית. ויקטור אולמן בחר מספר קטעים מתוך יצירתו של רילקה וחילקם לשני חלקים. החלק הראשון הוא מעין ‏מבוא המתאר את הווי החיים המדכא של הקצין הצעיר בצבא. הוא סובל מגעגועים לביתו, משעמום לצד חרדה גדולה, ‏הנובעת מאי הוודאות של עתידו. החלק השני מתאר בעצם את ימיו האחרונים של גיבור היומן. הוא מתאר את מכתב ‏הפרידה שלו, את המסיבה אליה נקלע ובה זכה לרגע אחד של אינטימיות עם אישה אלמונית. התקפת פתע של האויב ‏מצאה אותו בלתי מוכן והובילה אותו להחלטות אמיצות ולהובלת חבריו לניצחון, בקרב בו הוא עצמו נהרג בעודו מניף ‏את הדגל ברמה, ועולה באש, יחד עם מכתב הפרידה שלו. ‏תלמידי סדנת 'היסטוריה מוסיקה וזיכרון' 2010 בבית טרזין, סטודנטים מבית הספר התיכון הישראלי למדעים ‏ולאמנויות ומן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בהנחייתם של המלחין ד"ר מיכאל וולפה והפסנתרן אלן שטרנפלד, ‏למדו את היצירה, פענחו את כתב ידו של אולמן, ויצרו גרסה חדשה ליצירה. גרסה זאת נסמכת על הערותיו המילוליות ‏של ויקטור אולמן עצמו, אשר אף התחיל בתזמור של שניים מפרקי היצירה, אך עבודתו נגדעה עם שילוחו מן הגטו ‏באחד הטרנספורטים האחרונים לאוושויץ, משם לא שב. היצירה המנוגנת בקונצרט זה היא תוצאה של עבודה משותפת ‏של מספר מוסיקאים צעירים ומוריהם, אשר לקחו על עצמם את השלמתה של יצירה נוגעת ללב ומרגשת זו, על ידי ‏התאמתה לתזמורת קטנה וקריין, ועל ידי תרגומה לשפה העברית, בעבור הקהל הישראלי. אנו תקווה שביצוע בכורה ‏זה על ידי חברי אנסמבל 'מיתר' בניצוחו של ניר כהן, יהווה רק נקודת התחלה לביצועים רבים בקרב קהלים הולכים ‏ורבים בארץ ובעולם. ‏

אלה הכותרות שהוספנו לשני חלקי היצירה, ולפרקיה (על יד כל כותרת מצורף בסוגריים שם המתזמר): ‏

חלק ראשון – תמונות מהווי החיים של סגן רילקה בעת שירותו הצבאי
‏1 מבוא (ללא ליווי מוסיקלי) ‏
‏2 על הזמן הרב שעבר מאז הגיוס (רפאל לנדזבאום)‏
‏3 כולם נזכרים באמא (מאיר בריסקמן)‏
‏4 יום בפלוגת העורף (אבישי שלום)‏
‏5 הצוואה (אבישי שלום)‏

חלק שני – פרשת אהבתו ומותו של סגן רילקה
‏1 תפילת החייל (דור מגן)‏
‏2 במסיבה (נעמה תמיר)‏
‏3 חלום בהקיץ (נפתלי מזרחי)‏
‏4‏‎ ‎אהבה במגדל (זיו סלמה)‏
‏5 יקיצה אליי אסון (נטע שחר)‏
‏6 הסגן נעלם (זיו סלמה)‏
‏7 הקרב (ניתאי רזניק)‏
‏8 סוף דבר (רפאל לנדזבאום)‏
 

סיפור אהבתו ומותו של סגן כריסטוף רילקה

יצירתו האחרונה של המלחין ויקטור אולמן (1989-1944), המבוססת על שירים של ריינר מריה רילקה (1875-1926).
חלק ראשון – תמונות מהווי החיים של סגן רילקה בעת שירותו הצבאי

תרגום חופשי לקריאה בעברית: מיכאל וולפה

1 מבוא (ללא ליווי מוסיקאלי)
בתאריך 24 בנובמבר 1663 הופקדה בידי אוטו לבית רילקה ממחוז לנגנאו נחלתו של אחיו כריסטוף, אשר על פי עדויות מהימנות נפל חלל בקרבות בהונגריה. עם זאת היה עליו להתחייב, שאם יחזור אחיו משדה הקרב חי ושלם, יחזיר לידיו את נחלתו.
2 על הזמן הרב שעבר מאז הגיוס
לדהור, לדהור, לדהור, דרך היום, דרך הלילה, דרך היום... לדהור, לדהור, לדהור.
והלב כבר יגע כל-כך והגעגועים כה עזים. עברנו כבר את ההרים, מרחוק רק עץ בודד, שום דבר כבר לא מתנשא. סוכות זרות גוהרות בצמא על בורות מים עכורים. אף לא מגדל מסביב. תמיד אותה התמונה. לא צריך שתי עיניים. רק בלילה אפשר לחשוב לפעמים שיודעים את הדרך. אולי בעצם אנחנו הולכים שוב ושוב מידי לילה באותה הדרך בה הלכנו בעמל רב אמש תחת השמש הנוכרית? אולי באמת. השמש מכבידה כמו באמצע הקיץ אצלנו. אבל אנחנו בקיץ נפרדנו. שמלות נשים ארוכות זהרו זמן רב מעל השדה הירוק. ימים רבים אנחנו דוהרים. צריך כבר להיות סתיו. לפחות במקום בו נשים עצובות חושבות עלינו.
3 כולם נזכרים באמא
מישהו מספר על אימו. גרמני כנראה. הוא מדבר בקול רם, רהוט ואיטי. כמו נערה הקולעת זר פרחים, שוזרת עוד פרח ועוד פרח, ולא תדע כיצד ייראה הזר בסופו של דבר. כך גם הוא שוזר עוד מלה ועוד מלה. אליי סוף שמח? אולי ליגון? כולם מקשיבים. אפילו הפסיקו עם היריקות. כולם פתאום אצילי נפש, יודעים להתנהג יפה. גם מי שהשפה הגרמנית זרה לו מבין פתאום כמה מילים פה ושם: פעם לפנות ערב... כשהייתי ילד קטן...
כאן כולם קרובים זה לזה, גברים מכל קצווי היבשת. מצרפת, מבורגונדיה, מארצות השפלה, ממדינות הצפון, ממצודות בוהמיה ומארצו של הקיסר ליאופולד. וכל מה שיספר אחד מהחבורה קרה גם לכל האחרים, ממש אותו סיפור. כאילו יש רק אמא אחת.        
4 יום בפלוגת העורף
יום אחד עם פלוגת החימוש. קללות, צבעים, פרצי צחוק: הארץ מסונוורת מהם. באים כמה נערים צוהלים. צועקים, זועקים. באות זונות עם כובעי ארגמן על שערן השופע. עושות עיניים. באים לוחמים, שחורים כמו הלילה. תופסים בלהיטות את הזונות ומשילים שמלותיהן. הם לוחצים אותן אל התופים. ומהתגוששותם המתמשכת בפראות ייעורו התופים, ירעמו כמו בחלום. ירעמו. ובבוא הערב ידליקו פנסים, אורם מוזר: יין, נוצץ מקסדות הברזל. יין? אולי דם? מי בכלל יכול לדעת.    
5 הצוואה
האיש לבית לנגנאו כותב מכתב. כולו מחשבות עמוקות. לאט הוא מצייר אותיות גדולות, רציניות, זקופות: אמא טובה שלי, תהיי גאה: אני נושא את הדגל, אל דאגה: אני נושא את הדגל, תאהבי אותי: אני נושא את הדגל. הוא טומן את המכתב במעיל הצבאי, במקום נסתר. וחושב: 'פעם אולי ימצאו את המכתב...'. וחושב: '...האויב קרוב'.
הם דוהרים על פני איכר הרוג. עיניו של האיכר פקוחות לרווחה ומשהו משתקף בהן; לא השמיים. אחר כך נובחים כלבים. אם כך הם מתקרבים אל כפר, סוף-סוף. ומעל לבתי החומר מתנשאת טירת אבן. מן הרחבה נמתח הגשר. גדול הוא השער. קול חצוצרות מקבל את פניהם. המולה: צהלות, רקיעות ונביחות כלבים. רקיעות פרסות הסוסים בחצר, וקריאות.
 
  
חלק שני – פרשת אהבתו ומותו של סגן רילקה

1 תפילת החייל
לנוח! פעם אחת להיות אורח בחופש. לא תמיד לדאוג בעצמך לפת לחם במחיר מוזל. לא להיות אחוז כל הזמן בידי האויב;  פעם אחת לתת לדברים לקרות ולדעת: מה שקורה הוא טוב... לא תמיד להיות חייל. פעם אחת להתיר את תלתלי השיער ואת הצווארון הרחב לפתוח, לשקוע עמוק אל תוך מצעי משי מחממים: כמו אחרי רחיצה באמבט. וללמוד כבראשונה מהן נשים.      ומה שהלבנות עושות ואיך נוהגות הכחולות; אילו ידיים יש להן, איך הן צוחקות ושרות, כשנערים זהובי תלתל מגישים להן קערות נאות, עמוסות בפירות מפתים.
2 במסיבה
זה התחיל בארוחה. אחר-כך הפך למסיבת שתייה, אף אחד לא יודע איך. האורות היו מסנוורים, הקולות היו צוהלים, השירים הבקיעו מבעד לגביעי הבדולח, ולבסוף מתוך הקצבים הנועזים: נולד המחול. וכולם נסחפו אליו. סערו גלים באולמות, אנשים נפגשו, נצמדו זה לזה, נפרדו ושוב מצאו זה את זה, מתלכדים בהמון, מתענגים על זוהרו המסנוור של האור, מתערסלים בסחרחורת הרוח הקיצית של צעיפי נשים חמות. מיין אפל ומאלף וורדים ניגר לו הזמן ורוחש אל תוך חלום הלילה.                       
3 חלום בהקיץ
אחד מהם, עוטה משי צחור, מרגיש שאיננו יכול להתעורר; אבל אז הוא מבין שבעצם כבר התעורר, ונבוך ממה שרואות עיניו. אז אחוז חרדה הוא נמלט חזרה לחלום וניצב בגן, עומד בודד בגן השחור. המסיבה רחוקה. האורות משקרים. והלילה סמוך אליו וצונן. והוא שואל אישה שגוחנת עליו: האם את הלילה? היא מחייכת. הוא מתבייש בחלוקו הלבן. הוא נכסף להיות רחוק,לבד –  חמוש ולבוש במדיו. חמוש ולבוש בכל מדיו.
4 אהבה במגדל
חדר המגדל חשוך. אך הם זורחים איש אל רעותו בחיוכיהם. הם מגששים בידיהם כמו עיוורים, מוצאים זה את זו כמו מצאו דלת. כמו ילדים, שמפחדים בלילה, ממששים זה את זו. ובכל זאת אין הם חוששים. אין דבר שידאיג אותם: לא האתמול, לא המחר; כי הזמן נתערער. והם פורחים מתוך חורבותיו. הוא לא שואל: 'מה עם בעלך?'. היא לא שואלת: 'מה שימך?'. הם הרי מצאו זה את זו, כדי להיות זה לזו דור חדש. הם יתנו זה לזו מאות שמות חדשים, ויחלצו זה מזו בשלווה, כמו שחולצים עגיל מן האוזן.
5 יקיצה אליי אסון
האם זהו הבוקר? איזו שמש זו שזורחת? כמה גדולה השמש! האם אלו ציפורים? קולותיהם בכל מקום. הכול מסנוור, אך זה לא אור יום. הכול רועש, אך זה לא קול ציפורים. אלה המרפסות שמסנוורות, אלה החלונות שרועדים. והם צועקים, אדומים, אל תוך הערפל, מימנו יבוא האויב. בחוץ שכובים על האדמה, צועקים: שרפה. ועם קורי שינה על עיניהם הרדומות, נדחקים כולם, חצי במדים, חצי ערומים, מחדר לחדר, ממסדרון למסדרון, מחפשים את המדרגות. מתנשפים לקול אזעקת החצוצרות בחצר: להתפקד, להתפקד! והתופים רועשים.
6 הסגן נעלם
אבל הדגל איננו. ‏צועקים: סגן! ‏יללות סוסים, תפילות, זעקות.
‏מקללים: סגן! ‏ברזל כנגד ברזל, קריאות נהמה ופקודה;
‏קריאה חרישית: סגן! ‏ועוד פעם: סגן! ‏והגדוד יוצא מן החצר לקראת הסתערות.
‏אבל הדגל איננו. ‏
 7 הקרב
הוא רץ כמטורף במבואות הבוערים, עובר דרך שערים לוהטים, בחדרי מדרגות חרוכים, הוא פורץ החוצה מן הבניין המופצץ. הוא נושא בזרועותיו את הדגל כמו היה אישה צחורה מעולפת. הוא מוצא סוס, ומשמיע צהלה: קדימה, מעל כולם, לעבור את כולם, לעבור את כל חבריו. והנה מתנופף שוב הדגל, איזה מחזה מלכותי. בולט למרחק – כולם רואים אותו. כולם מכירים את האיש הבהיר, גלוי הראש, כולם מזהים את הדגל... אך כאן הוא מתחיל לזהור באור עצום, פורץ קדימה, שועט וגואה, מאדים... דגלם כבר עולה בלהבה בתוך מחנה האויב, והם דוהרים אחריו אל הניצחון.                   
(מעילו עולה באש ועימו במקום נסתר – המכתב.)
8 סוף דבר
באביב הבא (שהגיע בעצבות ובקור) בא השליח ללנגנאו, רכוב לאיטו, ועימו איגרת מבית אדונו.
הוא פגש שם אישה זקנה בוכייה.  
  




 



לייבסיטי - בניית אתרים