עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> ארועים >> אירועים שהיו >> 2011 >> 2011-12-18 "שברים שלמים" - הוקרה לרות בונדי
 



דבריה של טל בשן, בתה של רות:

אמא יקרה, אורחים נכבדים

אני שמחה שהתכנסנו כאן היום, לאירוע ההוקרה המיוחד הזה- אותך, אמא, הוא קצת מביך, לאור צניעותך הטבעית- אבל אני חשבתי שזמנו הגיע כבר מזמן, לאור כל מפעלותייך, כפי שסופרו כאן על קצה המזלג, בכל כך הרבה תחומי רוח- והכל בדרכך המצטיינת והייחודית.
לא יהיה זה מפתיע אם אומר שלא תמיד קל להיות בתה של רות בונדי, מבחינת הסטנדרטים הגבוהים שהצבת בעצם קיומך ועבודתך- מה עוד שבהצלבה גנטית בלתי נמנעת המשכתי באותו המקצוע .
ועם זאת, אני רואה את עצמי כמי שנתברכה-ואולי אפילו זכתה לנס מסויים. ואסביר.
עבורנו ה- 18 לדצמבר הוא לא סתם תאריך, אלא יום בעל משמעות סמלית מאד, שמכיל בתוכו מן הסתם את כל הסיפור כולו:
היום לפני 68 שנה נשלחה אמי מגטו טרזין לאושוויץ- בירקנאו.
13 שנים לאחר מכן, היום לפני 55 שנה, נולדתי אני, אחרי הריון בסיכון גבוה שבכלל לא ברור היה אם יסתיים בטוב.
נדמה לי שלא ניתן היה לבחור סגירת מעגל סמלית יותר ממחוז המוות למחוז החיים, מהחיים בצל הכיליון ליצירה של חיים חדשים בארץ ישראל.  כך שלא לחינם התכנסנו כאן דווקא היום.
***
האמת היא שלא ידעתי על הקבלת התאריכים הזו עד גיל מאוחר יחסית- שכן אמי, וזה חלק מייחודה, מעולם לא העיקה עלי בסיפורי שואה ובאימי השואה, ואם סיפרה עשתה זאת בקלילות רבה כל כך, שבצעירותי הכל נשמע לי כמו חוויות ממחנה צופים- הברחת מלפפונים בחזייה,  פעולות הדרכה לנוער בגטו. את הדברים הקשים יותר גיליתי לאחר מכן, בעיקר דרך הקריאה בספריה.
מבחינה זו אני תמיד אומרת שהתברכתי: לא הייתי צריכה, כפי שרבים מבני דורי היו צריכים, לחלץ את הסיפור מהוריהם בקשיים, תחת מעטה של שתיקה והשתקה- או לחלופין בשטף של תיאורים קשים. קיבלתי אותו מעובד ומדוד, ומתואר בחכמה וברגש- אך לא רגשנות- תחילה באופן כללי יותר, דרך "אדלשטיין נגד הזמן" ולאחר מכן, בחלוף השנים, בצד האישי יותר, דרך ביוגרפיית המופת של אמי, שברים שלמים".
גדלתי עם אם בריאה בנפשה, חזקה ואופטימית, בעלת חוש הומור חד, שלא נתנה לטראומת השואה לחלחל לחיי היומיום שלנו. היא נאבקה כל השנים שלא לגלות או להדביק אותי בחרדותיה, לא הכריחה אותי "לגמור מהצלחת" כפי שעשו הורים אחרים-(לה היה פטנט יותר מתוחכם- היא פשוט הגישה מנות קטנות יותר, שלא נצטרך לזרוק אוכל).
אפילו מספר על היד לא היה לה, כמו זה של ההורים האחרים- רק צלקת קטנה, שכן, כפי שיודעים מי שקראו את ספרה, אמי בחרה למחוק את המספר שעל ידה כשהגיעה ארצה, ונתקלה ביחסם המתנשא או המאשים של הישראלים דאז, בבחינת "למה לא מרדתם, למה הלכתם כצאן לטבח"? ועד "מה כבר עשית כדי להינצל?".

הכל אצל אמא שלי היה קצת אחרת, כמוה- מקורית, עצמאית, בעלת דרך ייחודית משלה. "השואה זה לא תירוץ", שמעתי אותה אומרת לא פעם- כלומר, אין הצדקה לסלחנות כלפי התנהגות קלוקלת, או מלאת רחמנות עצמית, רק מפני שהיית ניצול השואה- לא בתחום הפרטי, ולא בציבורי.
אין "מגיע לי"- החיים כאן נבנו מאפס, בלי משפחה תומכת ובלי לתבוע דבר מאיש. וכפי שאמא מחקה את המספר מהיד, היא גם לא לקחה את כספי הפיצויים שהגיעו לה בתחילת שנות השישים, מפני שאחד התנאים לקבלת הפיצויים היה חתימה על מסמך שהעיד על השתייכות לתרבות הגרמנית, משהו שבאותו זמן לא מצאה בנפשה את היכולת להסכים לו. בהקשר הזה אוכל לצטט רק עוד משפט שגור של אמא, שאומר "מי שיש לו אופי- שישלם". 
גם העובדה ששני הורי, אבי רפאל בשן יליד דרזדן, ואמי ילידת פראג, הקפידו לדבר רק עברית בבית- (משהו שכיום אני קצת מצרה עליו, שכן אינני שולטת בצ'כית) היתה עניין ייחודי שלימים לא חדלתי להתפעל ממנו - איך בגיל מאוחר יחסית, כבשה אמא שלי, שמעולם לא למדה עברית קודם לכן, במאמץ ובנחישות, את השפה העברית והפכה אותה לבית- ולארמון פאר של ביטוי ייחודי. 
***




לאור השאיפה לחיים בריאים ונורמליים עד כמה שניתן לאחר השואה ובצילה, אמי לא התלהבה בצעירותי מכל מה שכונה "תסמונת הדור השני לשואה" (בזמנו קראה לזה פשוט "עוד פרנסה לפסיכולוגים").
אבל העובדה היא שהדבר היה חזק ממנה וממני, והוא היה קיים וקיים עד היום- הידיעה העמומה והלא מדוברת שאני היא תיקון, נושאת הלפיד, זו שבאה לשמח ולא לצער, להצדיק את התקוות שתלו בה ולא לאכזב- משהו שלימים למדתי שהוא משותף לרבים מבני הדור השני.
"וכי אפשר אחרת?", כתבתי בזמנו, בתיעוד עיתונאי ראשון שעשיתי על הנושא באמצע שנות השמונים, "אפילו דייסת הסולת שאני כל כך אוהבת קשורה בסיפור על השואה-  זו הדייסה שאמא התעקשה לבקש כששיחררו את ברגן בלזן המורעבת. אחרים התנפלו ברעב על השימורים שחילקו להם החיילים בנדיבות ומתו כתוצאה מזה- אמא, ששקלה פחות מארבעים קילו, התאפקה ודרשה דייסת סולת, כזו בדיוק.."..
החיבור הזה, לנושא השואה והדור השני, עבר אצלי לא מעט גלגולים- החל מימי הצעירות, שבהם הנושא העסיק אותי מאד, אם כי לא דיברתי על כך עם איש, כי אז פשוט לא דיברו על כך- ועד לעשור הרביעי והחמישי בחיי, שבהם אני פעילה בדור ההמשך של בית טרזין, המוסד שאמי וחבריה הקימו, ואף גאה בכך.
וישנו גם החיבור המיוחד לצ'כיה ולפראג, שאמי בטובה הורישה לי, וכפי שאומרים אצלנו- אם כבר שורשים- עדיף מפראג.
בניגוד לרבים מבני דורי, שהלכו בעקבות ההורים למסעי שורשים לעיירות נידחות באוקראינה ופולין, ולא מצאו שריד להיתלות בו, היתה לי הזכות לראות ולחוות את עברנו המשפחתי ואת עברה של אמי באופן חי בעיר היפה הזו- כי פראג, כידוע, לא השתנתה הרבה מאז, ואמי יודעת לספר היטב את  סיפורם של יהודיה, שהוא גם סיפורה- מגטו טרזין, שם פוזר אפרה של סבתי בנהר האגר, ועד מקום קבורתם של סבי -הרבא שלי, בבית הקברות ה"חדש" של פראג, בן 200 שנה, סמוך לקברו של קפקא.
רק בביקור בבית הקברות היפה הזה, שעשיתי עם אמי לראשונה בשנת 92', ליד קברם של סבא וסבתא רבא ורבתא, קלטתי לראשונה את העובדה שלא כל קרובי המשפחה שהיו לי מתו בשואה. כאן היתה קהילה ענקית של עשרות אלפי יהודים, פרי התרבות המרכז אירופית, בעלי מקצוע מכובדים, אוהבי הרפובליקה- כמו משפחתה של אמי, שחשבו שעוד ייקברו כאן דורי דורות של יהודים נכבדים- אבל השטח נשאר ריק ברובו. הרצף נקטע.   
***
כאשר הייתי לאם, ואמי לסבתא לשני נכדים, נולדה עוד הבנה שלי, עוד פרספקטיבה על השואה: רק אז הבנתי לעומק איזה כוחות נדרשו מדור הניצולים להתגבר על החרדות והטראומות ולגדל כאן דור חדש, בריא בנפשו. הבנתי טוב יותר גם את משמעות הביטוי "גבורת היחיד"- ביטוי שאמי מרבה להשתמש בו, כניגוד להאדרת הגבורה במרד או בנשק- גבורה של אמהות שלא נפרדו מילדיהן למרות שיכלו להציל את עצמן, של בנות ובנים שלא היו מוכנים לזנוח את הוריהם בשעה קשה, וכפי שאמי ניסחה זאת- "גבורה של כל אחד שנאבק על המשך החיים עד צאת נשמתו".
וכעת, עם התבגרות ילדי, נחלק נטל הזיכרון ועובר לבני הדור השלישי- דור שבמפתיע מתעניין בשואה, שנוסע לפולין וחוזר משם עם תובנות חדשות (למרות שאמי מתנגדת למשלחות הללו) , דור שלא מהסס לשאול את סבתא שאלות קשות שאני לא העזתי לשאול, ומקבל תשובות שלא ידענו על קיומן- גם בזכות הזמן החולף, והמודעות לזמן הקצר שעוד נותר.
כיום, בעידן שבו הורות הפכה למקצוע סבוך, מרבים להזכיר להורים שחינוך הוא קודם כל מתן דוגמה האישית. אם כך, אמי היא הדוגמה האישית המהלכת, חניכת תרבות ומנטאליות שכבר אינם בנמצא: בחריצות, במשמעת העצמית הבלתי מתפשרת, בעבודה נאמנה, לעולם בלי קיצורי דרך; בהעדר הרחמים העצמיים, בזקיפות הקומה, חרף כל תהפוכות החיים- ובעיקר באהבת החיים: במסר של עבודה, יצירה ואהבה כתשובה לתלאות החיים, של שמחה בדברים הקטנים, של לראות גם במציאות הקשה את יפי היומיום.
וגם- בכך שלעולם לא צריך להתייאש ולהרים ידיים- כי עובדה, הנה אנחנו כאן- 68 שנה אחרי הטרנספורט לבירקנאו, אחרי המחנות, אחרי הרעב והמחלות. כפי שכתבה אמי עצמה בנאומה ביד ושם לפני כעשור: "אולי זאת אפשר ללמוד מאיתנו, הניצולים: שכל יום הוא מתנה, שהזכייה הגדולה איננה בהגרלות ולא במיליונים- אלא בחיים". אכן זכינו, וביום הזה אני מודה לך אמא, בשמי ואם יורשה לי - גם בשם התרבות הישראלית, על הזכייה הגדולה. 



ההזמנה וההודעה לעיתונות:

ביום ראשון 18/12/2011 יתקיים ביד ושם יום עיון לכבודה של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת ניצולת השואה רות בונדי

הסופר חיים גורי והאמן דני קרמן יקחו חלק ביום העיון שיעסוק במפעל החיים הרחב של בונדי. התאריך שנבחר לאירוע סמלי: בתאריך זה לפני 68 שנה נשלחה בונדי לאושוויץ, וביום זה נולדה גם בתה היחידה

ביום ראשון, 18 בדצמבר 2011 בשעה 09:30 יתקיים ביד ושם בשיתוף בית טרזין ובתמיכת קרן גוטוירט יום עיון לכבודה של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת ניצולת השואה רות בונדי. התאריך שנבחר ליום העיון הנו סמלי: בתאריך זה לפני 68 שנה נשלחה בונדי לאושוויץ, וביום זה נולדה גם בתה היחידה.

הסופרת והעיתונאית רות בונדי נולדה בשנת 1923 בפראג, צ'כוסלובקיה. בתקופת השואה הייתה בגטו טרזין, במחנה הריכוז בירקנאו ובברגן בלזן. היא ואחותה נותרו הניצולות היחידות ממשפחתה. רות בונדי עבדה בעיתונות הישראלית במשך למעלה משלושים שנה, והינה כלת "פרס סוקולוב", אשה ראשונה שזכתה בפרס זה. היא פרסמה ב"דבר השבוע", מוסף סוף השבוע האיכותי של "דבר", טור סטירי בגוון אישי בשם "יהיה טוב" והייתה חברת צוות בתכנית הסטירה הרדיופונית המיתולוגית "שלושה בסירה אחת". בונדי תרגמה לעברית את מיטב הספרות הצ'כית (בין השאר את "החייל האמיץ שוויק" לירוסלב האשק). עד היום פרסמה כ- 35 תרגומים ו- 20 ספרים פרי עטה, ביניהם ביוגרפיות של פורצות דרך על אנצו סרני, פרופ' חיים שיבא ופנחס רוזן. היום- בגיל 88 - היא עדיין מתרגמת את מיטב הספרות צ'כית, חוקרת ומרצה על יהדות צ'כיה בשואה, ואישיות נערצת בצ'כיה - בזכות ספריה שיצאו בשנים האחרונות בצ'כית וזכו שם להצלחה רבה. זו סגירת המעגל של מי שנמלטה לפני למעלה משישים שנה מן השואה.



לייבסיטי - בניית אתרים