עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> על חברים וניצולים >> חברים כותבים >> 2009 >> טל בשן - 3 דורות בפראג
 
שלושה דורות בפראג/ טל בשן

פסח. אנחנו צועדות ברחובות פראג, שלושה דורות- אמא, בת, ונכדה בת 16. צעדינו מהדהדים על מרצפות האבן, מביטות למעלה, על כרכובי הבניינים שכל אחד מהם מספר סיפור משלו; מתפתלות בסמטאות, בדרך מכיכר העיר העתיקה לכיכר וואצלאב. וסבתא תספר- כאן עבדה הדודה, וכאן עבדה היא, ופה היה בית העסק של אבא של קפקא, ופה ניגן מוצרט, וכאן היו ההפגנות הגדולות. היסטוריה של מאות שנים כאן מתגלגלת בסיפורים ואנקדוטות מסבתא- לבת- ועכשיו לנכדה, ואני וחושבת לעצמי ששפר עלינו המזל- הרי יש אנשים ששורשיהם בעיירות שכוחות אל באוקראינה, או בליטא.
גאוותה של סבתא על עיר הולדתה עברה גם אלי- לא קשה להתגאות בפראג. אם שורשיו של אדם נמצאים היכן שקבורים בני משפחתו, הרי ששורשי גם הם כאן, עם סבא- רבא שקבור בבית הקברות ה"חדש" בן המאה בפרבר אולשני- לא רחוק מקברו של קפקא; ושמות בני משפחתנו המתנוססים עם שאר השמות היהודיים על קירות בית הכנסת; ואפרה של סבתי, שנפטרה עוד בגטו, שפוזר במימי הוולטבה, ואני מדמה שהוא משייט שם במים עד היום.טל בשן - 3 דורות
פעמים רבות הגעתי לכאן עם אמא, מנסה לקלוט ולזכור את הסיפורים, במעין תחושת שליחות של מי שצריכה להפנים את הדברים, כדי להעביר את המורשת הלאה. ועכשיו אני מגלה שחשוב לי להעביר גם לבתי את הנופים והסיפורים- גם של פראג, גם של משפחתנו. כנראה שזה בא עם הגיל. וכשסבתא עסוקה (יש לה עבודה כאן), אני מוצאת את עצמי בתפקיד המספרת, ומופתעת מכמות הידע שצברתי עם השנים: כאן הארמון, ואלה היו הקיסרים, וכאן הרובע, כאן עבד סבא שלי בבנק, ומכאן לקחו את היהודים, וגם את סבתא רות, לגטו.
***
אני נזכרת פעם הראשונה בה הגעתי לפראג, בשנת 1990. אמא הגיעה עוד קודם לכן, בימי מהפיכת הקטיפה. כמה התרגשתי כשכל הסיפורים קיבלו לפתע צבע וחיים בעיר אמיתית. נזכרתי איך עלינו לבית ילדותה של אמא בפרבר וורשביצה, בניין אפור שניכר שהיה פעם בית מגורים מכובד, ודפקנו בדלת הדירה- פתח לנו בחור צעיר שלא הבין מה רוצות שתי הנשים האלה מחייו, מאחריו הציצה דירה סתורה ומרושלת. אמא נראתה כמי שתיכף עומדת להכנס ולסדר את מה שהיה פעם בית ילדותה המבהיק מניקיון. "אסור לחזור אחורה" אמרה אז את אחד מה'משפטים שלוקחים לחיים' שלה.
לשם כבר לא נחזור- זה היה ארוע חד פעמי. שהרי פראג היהודית של אמא נעלמה, וכולם הלכו, מלבד הדודה דיטה. את זכרם מעלה סבתא תוך כדי שיטוט ברחובות – כאן עבדה הדודה, כאן היה בית המסחר של הדוד, כאן התגוררו הסבא והסבתא לפני שהגלו אותם לדירה בלי נוף- שהרי אסור היה ליהודים להשקיף על נוף יפה. משפחה בת 31 נפשות, ממנה חזרו רק ארבע. עוד סיפור אחד מרבים.
אבל לשאר המקומות אנחנו חוזרות שוב ושוב, והעין אף פעם לא שבעה מהיופי- בגנים שמתחת לטירה, בבית הקברות בווישהראד, באי קמפה- ובכל פעם, כמו קליידוסקופ, העיר נראית אחרת, דרך עיני, דרך עיני אמי, דרך עיני בתי. אני מנסה לראות את הדברים דרך עיני בתי, שואלת את עצמי מה תקלוט מכל זה, מה הטביע חותם. אחרי הכל, אני מזכירה לעצמי, היא לא אני- אלה בני הדור השלישי, אזרחי העולם, והשואה כבר אינה צרובה חזק כל כך בבשרם, ואולי טוב שכך.
ומצד שני, אני שמחה לדעת שמשהו מהשורשים הייחודיים האלה, של נצר ליהדות פראג, כבר נטבע בה. לרגע אני ומדמיינת אותה מטיילת בעיר עם ילדיה שלה, ומספרת להם, "כאן קבור סבא רבא- רבא, וכאן הסבתא שלי גדלה...".
בכיכר ווצלאב נתפצל: סבתא תעלה לחנות הספרים הגדולה האהובה עליה, כרמל, הנכדה, תיגש במרץ לחנויות הבגדים- ואני, באמצע, מחכה לשתיהן ברחוב, ופתאום קולטת: פראג תמיד תהיה כאן, כפי שהיתה גם בימים ההם, והיא ממשיכה בשלה. אנחנו רק שלושה דורות של נשים יהודיות, קשורות בנימים דקים, לעיר יפה בת אלפי שנים.


לייבסיטי - בניית אתרים