עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> ארועים >> אירועים שהיו >> 2015 >> 2015-01 ליגה טרזין בגרמניה
 
בעקבות הזמנה של ארגון NEVER AGAIN הגרמני , התארגן מסע ב-7 ערים שבהם מוקרן הסרט ליגה טרזין

 


ליגה טרזין – המסע הגרמני  \ עודד ברידא  \ ינואר 2015
 
 
המייל שנחת בפתאומיות בערב סתווי היה מפתיע. כותרתו היתה "ליגה טרזין – המסע בגרמניה". ארגון "לעולם לא עוד" (Nie Weider) מזמין אותי להקרנות של הסרט 'ליגה טרזין' ב-7 ערים בגרמניה, אל מול קהלים שונים וכל זאת תוך 11 יום בסוף ינואר 2015, בצמידות לאירועי יום הזכרון הבינלאומי לשואה.
 
נכון ש'גרמניה' כמקום לבקר בו, כבר אינה עוד מקום טעון כפי שהיה אצלי בעבר, אבל לא היה ברור למי מקרינים את הסרט, מה אומרים בדיוק, כיצד נראה הדימוי של ישראל אחרי 'צוק איתן' ומיוחד לאחר שקראתי את ספריהם של טוביה טננבוים ואלדד בק, שמתוכם אפשר להבין כמה עמוקה האנטישמיות בגרמניה, עדיין.
 
את הארגון הגרמני Nie Weider באמצעות נציגו, העתונאי רוני בלאשקה , פגשתי בפסטיבל סרטים בברלין, במרץ 2014 , שם הוצג הסרט 'ליגה טרזין' לראשונה באירופה. Nie Weider הוא ארגון העוסק בכדורגל ותרבות ונאבק באמצעות קהילת אוהדי הכדורגל ,בגזענות, בשנאת זרים, בשנאת להט"ב וכמובן לוחם באנטישמיות באצטדיונים. בארגון חברים מועדוני כדורגל, מועדוני אוהדים, עיתונאים ואנשים שהנושא יקר לליבם, מסיבות שונות.
 
רוני היה מעשי והכין כבר מקומות להקרנה ב-7 ערים בכל רחבי גרמניה, כאשר הרעיון הוא לרוץ מעיר לעיר, ברכבת. בכל מקום יחכה נציג הארגון שהכין את המקום ואת הקהל, ילווה אותי למלון, להקרנה, חזרה למלון,  שוב לתחנת הרכבת וקדימה למקום הבא. ספרתי על התוכנית למייק שוורץ , במאי הסרט, שתוך דקה אמר – "אני בא איתך" . מייק, עובד כמפיק החדשות באחת התחנות העמוסות של CNN, בירושלים,  לקח שבועיים חופש והצטרף, למזלי הגדול.
 
הצטיידנו במעילים, כפפות, צעיפים ועוד אביזרים חמים וטסנו לגרמניה המושלגת, כאשר איתנו כמה מזכרות מישראל, סרטים עם תרגום לגרמנית לחלוקה והרבה סימני שאלה.
 
מי יהיו הצופים? מה הידע שלהם בנושא השואה, אנטישמיות וישראל , בעקבות הקיץ הלא קל מבחינה הסברתית בעת מבצע "צוק איתן" והאם יבוא קהל בכלל? האם נצא בריאים מהקור הזה?
 
הנחיתה בפרנקפורט היתה סטנדרטית ומשם עברנו לרכבת לשטוטגארט , שהסתבר בעייתי עם לוח הזמנים, נעצרה בדרך ונאלצנו יחד עם עוד מאות גרמנים לרוץ מרציף לרציף כדי לעלות על הרכבת הבאה. אתם יודעים, רכבות, גרמניה – זה אף פעם לא עובר ללא מחשבה מסוימת.
 
בבוקר (26.1.2015) מגיעים 2 תלמידים בני 18 ללוות אותנו בחשמלית לעבר בית ספרם, יעדנו הראשון. בבית הספר Johann Friedrich-Von Cotta , בפרבר של שטוטגארט חיכו כ-130 תלמידים, מורים ומלווים, ביניהם תיאודור ברגמן, בן ה-99 , שבעברית מושלמת סיפר לי כיצד הקים את בית הילדים הראשון בקיבוץ גבע , ב 1933...כל נער ונערה שבאו לצפות בסרט הביאו כיבוד מהבית ולאחר הסרט זכינו לטעום מאכלים יוונים, תורכים, אלבנים, וגם מסרי-לנקה, קוסובו ועוד מקומות. הנערים היו קצת בהלם אחרי הסרט ולא נשאלו כמעט שאלות. משם דהרנו לנסיעה של מספר שעות ברכבת לנירנברג, שם ההקרנה היתה בבית קולנוע קטן. לאחר הסרט , התכנסו כל באי הקולנוע לטקס זכרון בחוץ, יחד עם פתיתי שלג שחגו סביבנו, לאיזכור יום הזכרון הבינלאומי לשואה. כולם עמדו  עם נרות, מקשיבים לדובר , פטר רויטר, שהזכיר גם את גורלם של הספורטאים והמועדונים היהודים שהיו בעיר ששמה נודע לשמצה. עבורי, בפעם הראשונה, נירנברג נקשרה לאירוע חיובי ומרגש.
 
למחרת בבוקר 28.1.2015, נסיעה ארוכה ברכבת בנוף מושלג לעבר לייפציג. קונרד דונוביץ, מפרויקט האוהדים המקומי, מהפכן שמאלי שנלחם בתופעות הניאו-נאציות שהחלו להתקרב לעירו הממוקמת במזרח גרמניה. הוא לוקח אותנו, ביום הזכרון לשואה,  לראות את מצג כסאות בית הכנסת שהוחרב בליל הבדולח ורק הכסאות עומדים בשורות בככר.  קונרד שונא כל ביטוי לאומי או לאומני ולראשונה אני מתוודע לחשש שלו מפני איזה "שד" שיכול לצוץ מתוך העם הגרמני , כפי שקרה 80 שנה קודם לכן. קונרד שולט בנושא ההיסטורי של האירועים בגרמניה של שנות ה-20 וה-30 להפליא והינו פעיל מרכזי בארגון המארח אותנו. אחה"צ השתתפנו בטקס פתיחת תערוכה על הספורט היהודי בלייפציג, בנוכחות ראש העיר. למחרת ההקרנה שהיתה בקולנוע קהילתי קטן , הוא מבקש שבבוקר נעשה הקרנה נוספת בבית ספר קתולי לאחים ואחיות , שהינו חלק מרשת גדולה של בתי ספר למקצועות רפואיים וכך עשינו. שם לראשונה מתנהלת שיחה עם מנהל בית הספר, שמתעקש להנחיל לסטודנטים שלו ערכים "כל עוד הם במסגרת", כי אחר כך זה כבר בלתי אפשרי. המלחמה באנטישמיות אינה נובעת מלחץ של יהודים עליו ואפילו אין לו היכרות טובה עם מדינת ישראל ומצבה. לראשונה הוא שומע מאיתנו מה ההבדל בין "צבא" בישראל , לעומת הרתיעה העזה שיש לו וגרמנים רבים, מלראות אנשי צבא גרמני במרחב הציבורי. יותר מאוחר עושה לי מנהל בית הספר "לייק" בפייסבוק לתמונה ששיגרתי לו של חיילות עומדות בקיוסק ברחוב ישראלי, עם רובי מ-16 על כתפיהן.
 
שאלות הסטודנטים הופכות ליותר משמעותיות, אולי בגלל אווירת הלימודים שבמקום. סטודנט אחד שואל האם יתכן שאולי באמת שאבותיו לא ידעו מה קורה ליהודים. הוא לפחות קבל הסבר על התהליך שאותו עברו יהודי גרמניה בין עליית הנאצים לפגרום ליל הבדולח והבין שהיהודים לא נעלמו פתאום בערב אחד. סטודנט אחר דבר על אפשרות של קיומה של השפעה יהודית בעולם וכששאלתי אותו כמה יהודים יש בעולם הוא העריך שכ-100 מיליון וקצת הופתע לגלות שרק בשנה שנתיים האחרונות חזרו היהודים למספר בו היו לפני המלחמה ואנו רק שביעית מהמספר שחשב. אני מניח שמהר מאד הוא הלך לבדוק את מספר המוסלמים באירופה, לצורך השוואה.
סטודנטית אמריקאית שלומדת במקום מספרת כמה בארה"ב נושא לימוד השואה "פתוח" לעומת התחושה של בגרמניה שהנושא " סגור" ולא מדובר עליו. אם זה המצב בגרמניה, שבה זכרון השואה קיים , מה המצב אם כן בארצות אירופאיות אחרות , היא תוהה. בשיחה פרטית איתה הסתבר שיצא לה לשיר בארה"ב את אופרת הילדים "ברונדיבר"  שהושרה בגטו טרזיינשטאט.



250 כסאות אדומים ריקם חיכו לנו בקולנוע ישן בשכונת נוי-קלן בברלין, עם פנים מודאגות של המארגנים , אנשי קבוצת הכדורגל הנקראת "טניס בורוסיה ברלין" ,שתהו כמה יגיעו לשכונה המרוחקת בערב של שלג (קל,לדעתם). התשובה היתה – 340 איש רכשו כרטיסים, המארגנים התרוצצו להביא עוד כסאות ולפתוח את היציע, שמזמן לא נפתח.
 
מנהלת המקום פותחת את האירוע ומספרת לקהל שהקולנוע הזה שימש כמחסן לרכוש של כ-200 היהודים שגרו בשכונה וגורשו למחנות במלחמה. הפעם יש גם יהודים בקהל, כמו קלאודיו אופנברג, מנהל "מכבי ברלין" ואורן אוסטרר, ממארגני המכביה האירפית בקיץ 2015 , בברלין. רשת "סקי ספורט" שולחת צוות צילום למאורע יוצא הדופן.
 
לאחר ההקרנה, מתנהל כרגיל פאנל עירני שרוני בלאשקה מנחה ומייק ואנוכי עסוקים במתן תשובות רבות ומגוונות לשאלות הקהל.
 
בלי הרבה מנוחה – נסיעה לעיר ברמן, שם תומאס האפקה מפרויקט האוהדים של קבוצת וורדר ברמן , ממתין לנו בתחנת הרכבת. תומאס מפתיע אותנו בפרוייקטים שהוא עשה עם אוהדי הפועל "קטמון" ירושלים וקבוצת פלסטינים מג'אבל מוקאבר , עד כדי נסיעה משותפת לאושוויץ. גם כאן מופתע תומאס, שהכין כ-60  מקומות במועדון האוהדים, למצוא את עצמו עם למעלה מ-130 איש שצבאו על הקירות, בינהים מנכ"ל המועדון  ומספר מכובדים, בינהם חברה בפרלמנט האירופי.
בנדיקט, צעיר גרמני ממוצא יפני, שהינחה את הערב , לבוש בחולצה שחורה עם סיסמאות נגד אנטישמיות, מפליא אותי בידע שלו על הסכסוך הישראלי-ערבי ואומר בפשטות שאינו מוכן "לאכול" את השקרים של העיתונות והטלוויזיה הגרמנית והוא פשוט בודק את העובדות  ולכן מצא עצמו מצדד בעמדות ישראל ונלחם באנטישמיות.  
 
 
 
 
 
דניאל לרכר עובד במועדון הכדורגל המפואר בורוסיה דורטמונד כמקשר לחבורות האוהדים , כאשר הוא עצמו היה פעם המעודד הראשי שעל המגפון ביציעי האולטרה, כשגבו אל המגרש ואלפי אוהדים שרים ונעים לפי הקצב שלו. עתה הוא קצת יותר ממוסד. המועדון פעיל מאד בתחום המלחמה באנטישמיות , מארגן משלחות אוהדים לסמינרים באושוויץ, מקיים ימי זכרון לשואה ולמאורעות אחרים שקרו בעיר. אנו נפגשים עם נשיא המועדון , ריינהרד ראובל ושואלים מדוע הפעילות הרבה הזאת סביב המלחמה באנטישמיות ללא שום לחץ יהודי או ישראלי והוא עונה בפשטות " יש לנו 10 מיליון אוהדים בעולם שמסתכלים עלינו, איך אפשר שלא?". ראובל גם פותח את ערב ההקרנה במוזיאון הכדורגל המפואר של בורוסיה דורטמונד ("בורוסיאום"). כמה סמלי שצבע המועדון הזה הוא צהוב. דניאל לוקח אותנו לסיור בעקבות משלוח היהודים מדורטמונד לטרזיישטאט ועובר דרך מטה הגסטפו המצמרר, המשמש כמוזיאון בעיר. לא נשאר אלא להבין את הפחד מה"שד הנאצי" של מקום , שלמרות שמאמצע 1943 כבר לא היו בו יהודים, המשיך לתפקד ולרצוח (גרמנים) בכמויות מפחידות, עד לשניה האחרונה של המלחמה.
 

"האם ביירן מינכן הוא מועדון כדורגל יהודי?" , כתובת גדולה על קיר גדול במוזיאון של אליאנץ ארנה, אצטדיונה המפואר של ביירן מינכן. התערוכה שמספרת על עברם של כדורגלנים ואנשי ספורט יהודים בגרמניה של לפני המלחמה , המופצת עתה ברחבי גרמניה, זוכה לתוספת מקומית בגלל  הסיפור המיתולוגי של קורט לנדאואר,  מנהלה היהודי של הקבוצה עד לעליית הנאצים. לנדאואר השכיל לברוח לשוויץ ואחרי המלחמה חזר לנהל את הקבוצה עוד שנים רבות. את לנדאואר שנשכח , העלתה לכותרות קבוצת אוהדים מאיזור האולטראס,  בשם "שיקריה מינכן", שבראשה בחור צעיר בשם סימון מילר. האולטראס ארגנו "כוריאוגרפיה" של 7000 אוהדים ביציע , עם תמונתו של לנדאואר וכרזות לזכותו והם מנציחים את דמותו וזהותו היהודית ברבים. על פעילותם זכו בפרס היוקרתי ע"ש יוליוס הירש למלחמה באנטישמיות, שניתן להם ע"י התאחדות הכדורגל הגרמנית לשנת 2014. סימון גאה בכך מאד ואנו היינו אורחי האולטראס בהקרנה האחרונה בסיור, במועדונם האוטנתי בינות לכרזות, דגלי קבוצה, צעיפים וחומרי עידוד.
 
האולטראס לא שכחו לקחת אותנו למשחק של ביירן מינכן , שם בוצעה בהשתתפותנו הצנועה "כוריאוגרפיה"  קטנה, רק של 500 איש לזכר אוהד שנפטר  עם תמונתו שהונפה מאחורי השער, ריבועי אבל בצבע שחור ולבבות אדומים.
 
[אוהדי ביירן מינכן מבצעים "כוריאוגרפיה" לזכרו של קורט לנדאואר , נשיאה היהודי של הקבוצה]
 

 
בדרך למטוס לישראל , אוספת אותנו מכונית לאולפני "סקיי ספורט" גרמניה לראיון שלי בשידור חי לתוכנית ערב, עבור 4 מיליון המנויים שלה, כדי לספר על ליגה טרזין והסיור המדהים בגרמניה.
אני כבר מחכה לסיור הבא.
 
[פירוט רב יותר על המקומות והסיור, ניתן לקרוא באתר הסרט www.ligaterezin.com]
 


לייבסיטי - בניית אתרים