עברית  |  English  |  Česky  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> ארועים >> אירועים שהיו >> 2015 >> 2015-01-28 רסיטל לפסנתר בחיפה
 

קהל רב ומגוון נאסף באולם קריגר בחיפה לציון יום השואה הבינלאומי. המכון לתרבות צרפת הזמין את הפסנתרנית הצעירה והמוכשרת עדנה שטרן שהגיעה מצרפת לחופשת מולדת קצרה, לתת רסיטל יוצא דופן בתוכנו.  בקהל היו מלבד דוברי צרפתית גם חברי החוג למוסיקה קאמרית בחיפה ואורחים רבים.

הערב נפתח במצגת שסקרה את חיי התרבות בגטו טרזין, בדגש על המוסיקה בגטו. שגריר צרפת ברך את הנוכחים ואחריו ראש עיריית חיפה מר יונה יהב. אני ייצגתי את בית טרזין וסיפרתי על המוסיקה בגטו והמוסיקאים שאת יצירותיהם בחרה עדנה שטרן לנגן – גדעון קליין וקרל ריינר (מצורף בהמשך).

עדנה שטרן בחרה את המוסיקה בתבונה רבה. הרסיטל היה מחולק לשניים. בכל חלק שולבה יצירה של בטהובן ויצירה של אחד מהמוסיקאים מטרזיינשטאט. הסונטה מס' 8 "הפאטתית" פתחה את הערב ולאחריה יצירה של קרל ריינר, שזאת הייתה השמעת הבכורה שלה בישראל. החלק השני של הרסיטל נפתח בסונטה מס' 23 "אפסיונטה" ולאחר מכן יצירה של גדעון קליין.
לפני כל קטע מוסיקה של המלחינים מטרזין הסבירה עדנה בקצרה על היצירה והסגנון המוסיקלי המיוחד שלה.
בפברואר בשנה שעברה הופיעה עדנה עם הרסיטל במרכז הצ'כי  בניו יורק ולפני כן ב- Mémorial de la Shoah  בפאריז.

נגינתה של עדנה שטרן הייתה כובשת והקהל הריע בהתלהבות רבה בתום כל יצירה, אין ספק שהייתה זו דרך ראויה ביותר לציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
תמי קינברג




 
דברי פתיחה לרסיטל:
מר פטריק מזונאב שגריר צרפת בישראל, מר יונה יהב ראש עיריית חיפה, אורחים נכבדים.
אני רוצה לפתוח בציטוט של מריאנקה מיי ששרדה מגטו טרזיינשטאט. וכך אמרה: "אני חושבת שכשאתה יותר נשמה מאדם, לא צריך להזין את הנשמה בדבר, למעט מוזיקה שמיימית. הנשמה לא זקוקה לשום דבר אחר."
האבסורד של צלילי מוסיקה שנשמעים ברחובות בהם מובילות מדי בוקר עגלות המתים את גויות אלו שנפטרו במהלך הלילה בלתי ניתן לתפיסה מצד אחד אך מצד שני הגיוני לגמרי לאוהבי התרבות. המוסיקה הייתה הדבר הכי פחות נחוץ במקום בו הייתה נחוצה יותר מכל, כדי להחזיק מעמד, כדי שיהיה משהו ששווה לחיות עבורו. שני המוסיקאים שאת יצירותיהם בחרה הפסנתרנית עדנה שטרן לנגן הערב הם רק דוגמא לשפע המוסיקאים בגטו, שהגיעו ממקומות שונים ויצרו מוסיקה במגוון סגנונות.
גדעון קליין, שרות בונדי מתארת אותו כפסנתרן בחסד עליון , היה בסך הכל בן 23, עילוי בשפות, בפילוסופיה ובקומפוזיציה ורבים בגטו נבאו לו עתיד מזהיר בין גדולי המוסיקאים בעולם. בגטו שימש כמדריך במעונות הילדים וכך זכו הילדים לחינוך מוסיקלי מעולה. את זמנו הפנוי המועט בגטו הקדיש קליין להלחנה ועיבוד יצירות מוסיקה קאמרית ווקאלית. הוא נשלח בטרנספורטים של אוקטובר 1944 לאושוויץ-בירקנאו יחד עם עוד נגנים, זמרים, שחקנים ואנשי תרבות. את יצירתו האחרונה, "טריו למיתרים", השלים תשעה ימים לפני שנשלח לאושוויץ. בסוף ינואר 1945 מת קליין במחנה עבודה.
גורלו של קארל ריינר היה לא פחות אכזרי, אם כי הוא הצליח לשרוד. ריינר נטה יותר למוסיקת אוונגארד ובגטו כתב בעיקר מוסיקה לתיאטרון, בין השאר למחזהו העממי של ‏בוריאן, אסתר. גם הוא בדומה לקליין שימש מדריך במעונות הילדים בגטו. בספטמבר 1944 נשלח ריינר לאושוויץ בירקנאו ומשם לדכאו. הוא שרד את מצעד המוות. בשנות החמישים חזר לעבוד בסגנון מודרניסטי כמו ‏לפני המלחמה. גופו אמנם שרד, אך נפשו נותרה פצועה וב- 17 באוקטובר 1979 שם קץ לחייו.
בגרמניה שלפני היטלר, רפובליקת ויימר, המוסיקה הייתה חלק בלתי מפרד מהחיים. בבתים רבים היו פסנתרים ופסלי דיוקניהם של קומפוזיטורים מפורסמים כבטהובן ובאך קישטו אותם. באיגוד הקומפוזיטורים של גרמניה היו חברים כ- 40,000 איש שכתבו מוסיקה מכל הסוגים. בבת אחת בין השנים 1933 – 1945 כל העשיה המוסיקלית התכלתה. בסוף המלחמה נשארו רק כמה מאות בודדות של חברים בארגון הקומפוזיטורים הגרמני, רק חברי המפלגה הנאצית. קבוצה שלמה של מוזיקאים נמחתה מעל פני האדמה. הגרמנים גילו שאין מורים למוסיקה, אין מי שינגן בתזמורות. מי שלא נספה ברח למדינות אחרות. גרמניה התרוקנה מהמוזיקאים שלה.
עדנה שטרן ומוסיקאים אחרים בעולם המנגנים את המוסיקה שנוצרה בגטו טרזיינשטאט מהווים מעין נר זכרון המאיר לדורות הבאים את דמותם ויצירתם של המוסיקאים בגטו והופך אותם לבני אלמוות , ועל כך יבואו על הברכה.
ומילים אחרונות על פרויקט שמתקיים בבית טרזין – מדי שנה בשנה בקיץ מתאספים מוסיקאים צעירים לסמינר מוסיקה היסטוריה וזכרון. בכיתות אמן של זמרה, הלחנה וביצוע הם מחיים מחדש את המוסיקה של טרזין ובכך מצטרפים לשומרי הזכרון.


לייבסיטי - בניית אתרים