ציור גטו טרזין מאת תומש ילינק, יליד 1935, המראה בתים פרטיים כולל צריח הכנסייה בכיכר הראשית של העיר. ילינק שרד ושוחרר בגטו בתחילת מאי 1945.
גטו טרזיינשטאט (טרזין בצ'כית) הוקם בנובמבר 1941 ושימש בראשיתו מקום ריכוז ליהדות בוהמיה ומורביה. ממחצית 1942 נשלחו לטרזיינשטאט יהודים מארצות מערב אירופה – אוסטריה, גרמניה, הולנד ובשנת 1943 גם מדנמרק.
מנהיגות יהדות צ'כיה, בראשות יעקב אדלשטיין, תמכה בהקמת הגטו בשטח הפרוטקטוראט כאלטרנטיבה להגליה מזרחה, בתקווה שהגטו יהיה למקום מקלט עד יעבור זעם. אשליה זו נסדקה עם תחילת השילוחים למזרח בינואר 1942 והוצאות להורג בתליה של שישה עשר יהודים, אסירי הגטו בעוון משלוח מכתבים או קניית עוגה. הגטו מוקם בעיר המבצר טרזיינשטאט, שנבנתה במאה ה- 18. הקסרקטינים ובתי המגורים במקום התאימו לאוכלוסייה בת 7,000 נפש. בתקופת השיא נדחסו בין חומות העיר 60,000 אסירים.
חרף הקשיים והמצוקה התאפיין גטו טרזיינשטאט בפעילות ארגונית מקיפה של המנהיגות היהודית, שבאה לביטוי בכל תחומי החיים – טיפול וחינוך ילדים ונוער, שירותי בריאות, חלוקת מזון, עבודה ועוד. כל אלה שיפרו אמנם, אך לא יכלו למנוע את תנאי החיים הקשים, צפיפות, מחלות, רעב, ותמותה גבוהה.
לקראת ביקור משלחת של הצלב האדום ביוני 1944, נערך מבצע לייפוי פני הגטו שנמשך כארבעה חודשים. גם באותה תקופה נמשכו השילוחים מזרחה.
הגטו נותר על כנו עד יום השחרור במאי 1945.
מתוך כ- 160,000 האסירים מצ'כיה, גרמניה, אוסטריה, הולנד, דניה וארצות אחרות ששהו בטרזין תקופה כזו או אחרת, מתו יותר מ- 33,000 בגטו עצמו ברעב ומחלות, 88,000 נשלחו משם למחנות השמדה ומתוכם שרדו רק 4,136 ניצולים.
מבין הילדים, בבת עינה של המנהיגות במקום, נשלחו 9,001 אל מחנות ההשמדה במזרח, מהם נותרו חיים אחרי המלחמה כ- 325.
(24 בנובמבר 1941 - 1 ביולי 1942)
אנשי יחידות כוח ההקמה (Aufbaukommando – AK), גברים צעירים ובעלי-המקצוע שהתנדבו לצאת כחיל חלוץ אל הגטו ולהכשירו לקליטת ההמונים, יצאו מפראג לטרזיינשטאט ב- 24 בנובמבר 1941 (AKI שכלל 342 איש) וב- 4 בדצמבר 1941 (AKII שכלל 1,000 איש). ביניהם היו מתנדבים רבים פעילי תנועות הנוער ב'החלוץ', שנבחרו על-ידי יעקב אדלשטיין, ראש המשרד הא"י בפראג לשעבר, כדי להבטיח שיהיה לגטו בסיס יהודי ציוני, וליצור בו שכבת מנהיגות.הזעזוע שעברו עם הגעתם לטרזיינשטאט היה גדול. המקום היה מוזנח מאוד, בלא תנאי קיום בסיסיים. הנאצים התנכלו למגורשים ולא סיפקו להם כל מזון. בפועל, חיו בתנאים של מחנה-ריכוז נאצי. הם נכלאו בקסרקטין הסודטים, מקום ריק וחשוך, שקירותיו נוטפים מים, שמשות חלונותיו שבורות, וחדרי השירותים מלאים ומלוכלכים. הם הורשו לצאת ממנו בקבוצות, רק לשם עבודה בעבור הגרמנים.עוד לפני שהספיקו אנשי יחידות כוח ההקמה להכשיר מקומות מגורים , החלו הנאצים לגרש אל הגטו המוני יהודים . ב-30 בנובמבר וב-2 בדצמבר 1941 נשלחו אל הגטו שני משלוחים מפראג ומברנו, כל אחד מהם מנה 1,000 איש, מרביתם נשים, ילדים וזקנים. 3,465 המגורשים הראשונים שוכנו בצפיפות על הרצפה בשבעה אולמות גדולים בקומה השנייה של קסרקטין הסודטים, שתוכנן ל-500 חיילים. בניגוד לכל ההבטחות, לא חולק אוכל, האנשים ניזונו מהמלאי שהביאו אתם, ומרבית הזמן היו רעבים.
ההתמרמרות בין המפונים לגטו הייתה רבה. צרכי השעה שגברו, דחקו גם ביריבים הפוליטיים למלא את חובתם, ולנסות לשפר את תנאי החיים של הפרט ושל בני-המשפחות. הם הבינו שעליהם לדאוג לתנאים היגייניים ולתזונת התושבים, להשיג מזרונים, בעיקר לילדים ולחולים, ולהיפטר מהלכלוך האיום שכיסה את הכול.בפקודת הגרמנים הופרדו ב- 6 בדצמבר 1941, מגורי הנשים והגברים. הנשים והילדים לקסרקטין דרזדן, ואילו קסרקטין הסודטים יועד לגברים ולנערים מעל גיל 14 בלבד. פירוק המסגרת המשפחתית חייב את הנהלת הגטו להתמודד עם צרכי הפרט.עובדי המטבחים, המאפיות ובתי המטבחַיים הכינו במרוכז את כל הארוחות לרבבות אסירי הגטו, וטיפלו בהעברתן לכל הקסרקטינים והבתים. כל אוכלוסיית הגטו קיבלה שלוש פעמים ביום מזון או לפחות נוזל חם – תמיסה שהוגדרה כמרק תפוחי אדמה או כופתה ומנת לחם יומית.
הקמת 'מרכז העבודה' ב-25 בדצמבר, מיסדה את ארגון יחידות העבודה. חובת העבודה בגטו חלה בתחילה על כל הגברים מבני 18 עד 60, בהמשך חויבו בה כל התושבים, הגברים מבני 16 עד 60 והנשים מגיל 18 עד 55.מכבסה מרכזית העסיקה כ-250 נשים בשלוש משמרות. כל אסיר בגטו יכול היה למסור לכביסה כשלושה ק"ג לבנים, אחת לשלושה-ארבעה חודשים. עובדים שהועסקו במלאכות מלוכלכות קיבלו כרטיסי כביסה נוספים.מערך הבריאות, תנאי החיים הקשים בגטו – צפיפות הדיור, תנאי התברואה הירודים והרעב, גרמו להתרבות כינים, פשפשים ופרעושים ולתחלואה גבוהה בקרב אסירי הגטו. תחת ארגונו המוצלח של ד"ר מונק התפתחה מערכת הבריאות בגטו. בפברואר 1942 הוקם 'בית חולים' ובו 17 חדרי-חולים בשישה מבני מגורים עם כ-314 מיטות ו-14 חדרי טיפול.
העיקרון, שעל פיו עיצב זקן-היהודים הראשון אדלשטיין את הגטו, היה "הצלה על-ידי עבודה". ההנהגה היהודית בראשותו, הייתה הנהגה ציונית חלוצית, והיא ניהלה את הגטו במתכונת של חברה שיתופית שנשתמרה בכל תקופת הגטו.
(יולי 1942 - דצמבר 1943)
מחודש יולי 1942 החלו להגיע לטרזין כמעט מדי יום ביומו טרנספורטים של זקנים, חולים, נכים וחולי רוח – רובם מגרמניה ומאוסטריה. עד סוף ספטמבר 1942 הגיעו יותר מ-40,000 נפש, בו-בזמן נשלחו 20,000 מיהודי צ'כיה למחנות ההשמדה.קשה לתאר את מצבם הנפשי ואת התנאים בהם חיו האסירים, אך שיעור התמותה בגטו הגדל והולך עם הזמן, עשוי לתת מושג-מה על המצב. הקורבנות העיקריים לצפיפות בשנת 1942 היו כמובן הזקנים והחולים. במאי 1942 נרשמו רק 15 מקרי מוות, אך בספטמבר של אותה שנה גאה מספר הנפטרים ל-3,941 לחודש.קבוצת אסירים הייתה מוציאה את הגופות מבית-הטהרה, טוענת את הארונות זה על גבי זה ומובילה את עגלות הקבורה אל קבר האחים שמאחורי חומות הגטו. בסוף ספטמבר הופעלה בטרזין משרפה שיכלה לקלוט 200 גוויות ביום.
בעוד המתים עושים את דרכם האחרונה אל מחוץ לחומות העיר, הדהד ברחובות הגטו טרטור גלגלי העץ של עגלות קבורה, הנגררות על אבני הריצוף. כרכרות הקבורה הובאו לגטו בפקודת הנאצים, מכל הקהילות היהודיות המתחסלות על פני בוהמיה ומורביה, כדי להיות כאן לאמצעי תחבורה עיקרי. חלקן הושארו כמו שהן – שחורות, מוזהבות, מקושטות בתבליטים, אך ממרביתן הוסרו הקישוטים ועל המשטח הערום הועמס המטען.
העיר הצפופה הייתה זקוקה עד מאד לאמצעי תובלה, כדי להעביר כמויות גדולות של מצרכים ומספר רב של בני אדם ממקום למקום. לכן נעו עגלות הקבורה הקודרות הלוך ושוב על פני רחובות העיר מלאי החתחתים, מובילות חפציהם האישיים של אסירים שזה עתה הגיעו לגטו, ואת הזקנים, אפורים ומזי רעב, שטולטלו לעתים מאולם מגורים אחד למשנהו, כדי לפנות מקום לאסירים חדשים. היו כרכרות טעונות תפוחי אדמה ומלוות משמר שוטרי הגטו, ענודי סרט שרוול צהוב, והיו כרכרות שהובילו פחם למטבח, חומרי בניה למפעל גרמני כלשהו וגם את הכדים הגדולים שמהם נשפך מרק מימי שנועד לישישים, לחולי-רוח ולגוססים, שלא יכלו עוד לעמוד בתור וקיבלו את מנת המזון הזעומה באגף המגורים.יותר מכל התאפיינה התקופה השנייה לקיום הגטו בבואם של יהודים גרמנים ואוסטרים. כשהוקם הגטו האמינו היהודים הצ'כים, כי טרזין תהיה להם מקום מקלט והישרדות, אך כאשר הגיעו בשנת 1942 משלוחים רבים מגרמניה ומאוסטריה, הוחש במקביל קצב שילוחם של יהודי צ'כיה מזרחה.על פי פקודת-יום מס' 227 מ-3 באוקטובר 1942 הוקמה מועצת יהודים חדשה שבה מונה הפאול אפשטיין מברלין לראש המועצה ואילו יעקב אדלשטיין מפראג ובנימין מורמלשטיין מווינה נתמנו לסגניו. יעקב אדלשטיין היה הראשון מחברי המועצה שנאסר בנובמבר .1943 הוא נשלח לאושוויץ ונרצח שם כעבור כמה חודשים יחד עם בני משפחתו. דומה, כי על-ידי מאסרו, ביקשו הגרמנים להרוס סופית את התקוות התמימות שטיפחו גירושו ורציחתו יהודי צ'כיה מאז הוקם הגטו בטרזין.
יום שיגרתי של כלואי הגטו היה מתחיל השכם בבוקר עם העמידה בתורים – אל חדר הרחצה, אל בתי-השימוש, לקבלת ספל משקה מר, תחליף לקפה, לפני היציאה לעבודה. בשעות הצהרים עמדו האסירים בתור לארוחה ותלאות דומות היו צפויות להם גם בערב, כאשר שבו עייפים ומאובקים מעבודת יומם.
באגפי המגורים חולקו לאסירים 200 גרם לחם ביום וכן מנות זעומות של סוכר ומרגרינה. אפילו צעירים העוסקים בעבודה גופנית, שקיבלו מנות מזינות יותר, היו רעבים תמיד.הזקנים ואלה שלא היו כשירים לעבודה חיו על סף הרעבה. הם המתינו ליד התורים לאוכל, כפופים, גוררים את רגליהם, כשבידיהם פנכות, קופסאות-פח וסירים ישנים וייחלו למנת מרק עדשים מידי אסירים שלא חיו על המנות הרשמיות. הם ליקטו קליפות של תפוחי-אדמה ולפת מפחי האשפה שליד המטבח. את שיירי המזון הרקוב למחצה, שמצאו בפחים התקינו ובישלו כשהם מתווכחים ורבים על מקומם בתור אל התנור הקטן שבאגף המגורים. חרף מאמציהם הנואשים הם נאלצו בסופו של דבר להיכנע לרעב.
מיוני 1942 הותר לאסירים לצאת ממגוריהם. אסירי הגטו היו לאחוזי בולמוס של פעילות חברתית ותרבותית, פעילות שסחפה צעירים וקשישים כאחד, ולפעמים גם את החולים ואת הקרובים למות. תחילה היו ההצגות, הקונצרטים וההרצאות, אירועים מאולתרים וחסרי איכות, אך במרוצת הזמן נעשו הפעולות מגוונות יותר ואסירים רבים נטלו בהן חלק. הצגות נערכו בחצרות, בעליות-הגג המפויחות, בין הקורות, ובמרתפים של בתי הגטו.
בסוף 1942 וב-1943 היו בגטו שלושה קברטים, הועלתה "הכלה המכורה" לסמטאנה, בביצוע קונצרטנטי, הוצגה אופרה לילדים "ברונדיבאר", ושורה של מחזות. סידרת הרצאות ברמה אוניברסיטאית נערכה בחדרים ובעליות-גג. כן היו בגטו חוגים ללימוד עברית, תורה ונערכו טקסי תפילה במרתפים ובעליות-גג.
מיולי 1942 ילדים ובני הנוער שוכנו במעונות נפרדים. הם למדו בבית-ספר, קיבלו הכשרה מקצועית ובשעות הערב נערכו למענם תכניות מטעם תנועות הנוער. דבר ההכשרה המקצועית היה ידוע לגרמנים, אך הלימודים העיוניים היו אסורים בגטו והמורים נאלצו ללמד במחתרת. התלמידים חולקו לקבוצות קטנות והלימודים היו נפסקים ברגע שגרמני התקרב אל המעונות. מאחורי החזית התמימה של עבודת הילדים, לימוד וספורט על גג אחד המצודות בגטו, הסתתר מאמץ נואש להקים חומת מגן סביב הנוער, כדי להצילם מהידרדרות מוסרית, מן השחיתות שהיא תוצר לוואי של כל מחנה ריכוז.
(ינואר 1944 - אוקטובר 1944)
התקופה השלישית היא של "ייפוי" הגטו. הנאצים נערכו לקראת ביקור משלחת הצלב האדם הבינלאומי וניסו לשוות לגטו מראה שלו ונעים, מעין חוף מבטחים ליהודי מרכז אירופה. המבצע כולו היה תרמית, הצגה שהוכנה בקפידה ותורגלה היטב, כדי להרשים את המשלחת בחזיתות הבתים המסוידות, בערוגות הפרחים, במראה הילדים המשחקים בשמש, במראה האנשים המטיילים לצלילי תזמורת כלי-נשיפה, בבנק, בבתי-הקפה ובאגפי המגורים הצנועים אך הנקיים, בהם שוכנו אישים שנשלחו מזרחה, יהודים בעלי-שם.
המשלחת לא ידעה על האלפים שנשלחו לאושוויץ כדי שלא תראה את הצפיפות הנוראה בגטו, על מנות הרעב שקיבלו האסירים לפני בואה ואחרי צאתה, לא חשה באווירת האימה והסבל השלטת בחצרות האחוריות שלא נכללו במסלול ביקורה. המבצע הוכתר בהצלחה. למרבה התמיהה, לא נמצא אפילו חבר אחד במשלחת הצלב-האדום שיבקש לחרוג מן המסלול שהוכן בקפידה וינסה לבדוק את הבתים מבפנים, לסייר בחצרות, במרתפים ובאגף המגורים של הישישים והחולים. משלחת הצלב האדום פרסמה דו"ח חיובי על מצב היהודים בטרזיינשטאט.
על רקע התפאורה שהוצגה למשלחת צולם סרט תעמולה נאצי על טרזיינשטאט ויושביה. סרט זה, שנקרא בפי היהודים אסירי הגטו באירוניה דקה: "העיר שהפיהרר נתן ליהודים במתנה", נשתמר בארכיונים. יהודים משחקים כדורגל בחצר, יהודים עובדים בבית-מלאכה, משקים ערוגות בגן-הירק, לוגמים קפה במגדנייה, מחליפים ספרים בספריה הציבורית. לבושם נאה למדי, הם נראים חייכנים, שבעים ופרט לטלאי הצהוב על בגדיהם אין הבדל ביניהם ובין בני-אדם שחיו בתנאים רגילים בשנות הארבעים.
לאחר שהנאצים סיימו את פעולות ההטעיה בגטו, הם החלו במשלוחים למזרח שדיללו מאוד את אוכלוסיית הגטו.
בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1944 שלחו הנאצים 18,000 נפש, ילדים,בני נוער, מורים, מדריכים, רופאים, גברים ונשים ב-10 משלוחים מטרזין למזרח.
(נובמבר 1944 - מאי 1945)
המשלוחים מזרחה, לפני ואחרי מבצע ה"ייפוי" הותירו בגטו בעיקר נשים וגברים שבני זוגם היו לא יהודים וכן אישים יהודים יידועי-שם, אותם אפשר היה להציג בשעת הצורך כ"ראייה", כדי להפריך את השמועות על הטבח הנערך ביהודי אירופה. בגטו נותרו גם ילדים מנשואי תערובת וכן קבוצה קטנה של יהודי דנמרק, שנהנו ממעמד מיוחד הודות לעמידתו האיתנה של הציבור הנוצרי בדנמרק. נשארו גם אלה שעבדו למען תעשיית החימוש הגרמנית, צוות תחזוקה מצומצם, גננים ופועלים חקלאיים שסיפקו ירקות טריים לבסיסי האס אס באזור.ב-5 לפברואר 1945, יצא טרנספורט אל החופש – משלוח בן 1,200 יהודים לשוויץ, בעקבות עסקה שנערכה בין הימלר ויהדות שוויץ, בתיווך שוויצרי.
הגרמנים זמנו להפעיל תכנית, שנידונה בחדרי חדרים, של השמדת כל יושבי הגטו על-ידי הרעלת האסירים בגז, לאחר ריכוזם במבנים התת-קרקעיים שבמצודות. רק בהלת הימים האחרונים מנעה מהם להוציא את התכנית אל הפועל.
ב 19 – באפריל 1945 הודיעה מפקדת האס אס שעל אסירי הגטו לקלוט יהודים ממחנות שפורקו. למחרת בבוקר נמנו בטרזין 17,515 יהודים וכעבור 10 ימים היו 29,227. אסירי הגטו למדו מיהודי המחנות את האמת על גורל הנשלחים שיצאו מן הגטו למזרח, את האמת על גורל קרוביהם, יקיריהם.
(מאי 1945)
ב-21 באפריל ביקר בטרזין שליח המועצה הבינלאומית של הצלב האדום, פול דוננט, ונפגש עם חברי מועצת הזקנים. בשם המועצה הבינלאומית קיבל דוננט ב-5 במאי, תחת חסותו את טרזיינשטאט.באותו יום, המפקד הנאצי ראהם עזב את טרזיינשטאט.
ב-8 במאי נכנסו חיילי הצבא האדום ובכך הגיע הקץ לשלטון הנאצי בעיר. יהודי גטו טרזיינשטאט היו חופשיים.אחוז הניצולים מקרב הילדים, אלה שבזמן הגעתם היו רשומים מתחת לגיל 17-15, היה גדול יחסית. ייתכן כי ניתן לזקוף עובדה זו לזכות מועצת היהודים; אך עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, כי מרץ הנעורים הוא אשר סייע לבני-הנוער לעמוד בסבל הנורא במחנות.
וקבלו עדכונים ואת עלון "דפי קשר" המקוון
