בבוקר ה-5 בפברואר 1945 עלו 1,200 גברים נשים וטף נרגשים לקרונות רכבת נוסעים מהודרת ברציף מחנה טרזיינשטט (שמטעמי הונאה גרמנית הוצג ליהודים כגטו), שבפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. כל אחד מהם היה עבר ביקורת לוודא שהופעתו נאותה, הגברים מסופרים ומגולחים, כולם לבושים ב'בגדי שבת' נושאים מזוודה אחת ותיק אחד ובו צידה לדרך שפריטים רבים ממנה לא ראו מזה שנים ובוודאי שלא בנדיבות כזו: שני לחמים, ארבע עוגות שמרים, חלה מתוקה, סוכר וריבה, אבקת חלב וחלב משומר, שוקולד, קופסאות בשר וקדל חזיר, ויטמינים ותרופות. לכל אחד היה דרכון חדש ללא חותמות וכרטיסי נסיעה . הם התיישבו בנוחיות 80 איש בקרון שחלונותיו היו פתוחים ונפנפו לעובדי הרציף. ליוו אותם שלושה גברים ממשרד החוץ הגרמני.
הקטר נשף והרכבת יצאה לדרך. ב-6 בפברואר, הגיעה הרכבת לקונסטנץ, בגבולה של שווייץ, והתקבלה שם בברכה על ידי שומרי הגבול השוויצריים. בהגיע הרכבת לסנט גאלן ברכו אותם בהתרגשות הרב יצחק שטרנבוך (Sternbuch) ורעייתו רחה, חברי 'ועד ההצלה' שהקימו יהודי שוויץ לסיוע ליהודים פליטים, שנחלצו לפעולה להצלת יהודים ממחנות הריכוז ויזמו את שחרור קבוצת היהודים מטרזיינשטט והבאתם לשוויץ.
בספטמבר 1944, פנה הרב יצחק שטרנבוך, נציג 'ועד ההצלה' של אגודת-ישראל ו"איגוד הרבנים האורתודוכסים בארצות הברית ובקנדה", במונטריי (( Montreux שוויץ, לד"ר ז'אן- מארי מוזי Musy)) לשעבר, נשיא הקונפדרציה של שוויץ ושר האוצר שלה, שהיה מדינאי ימני שמרן וראה בקומוניזם סכנה עיקרית לאירופה והשתתף ב"ועידות אנטי קומוניסטיות" יחד עם הימלר. שטרנבוך ביקש ממוזי לפעול אצל הימלר, למען שחרור אסירים יהודים ממחנות הריכוז. מוזי כתב להימלר וביקש להיפגש עמו. משנתקבל האישור לפגישה יצא לברלין במכונית פרטית יחד עם בנו בנואה (( Benoît . הדעות חלוקות בקשר למניעיו של מוזי לקבלת שליחות זו.
משלהי 1944 ניסה היינריך הימלר, ראש ה-ס"ס, שר הפנים של גרמניה והאיש השני בחשיבותו ברייך, ליצור קשרים שונים עם בעלות-הברית במערב, בכדי להבטיח לגרמניה בראשותו תנאים טובים יותר בסיום המלחמה, ובין אם מחשש לגורלו האישי. במקביל, ניסו אישים יהודים להגיע להימלר באמצעות רופאו האישי, השוודי, ד"ר פליקס קרסטן ( (Kersten או קצין ה-ס"ס קורט בכר (Becher), בכדי לשאת ולתת עמו על שחרור אסירים יהודים רבים ממחנות ריכוז בגרמניה ובארצות הכיבוש הנאצי.1
בדצמבר 1944, ביקש קרסטן מהימלר לשחרר 20,000 יהודים ממחנה טרזיינשטט ולשלחם לשוויץ. בתשובה הודיע הימלר לקרסטן, שיהיה מוכן לשחרר 3,000-2,000 יהודים לשוויץ, ואם עיתונות העולם לא תראה בכך חולשה מצד גרמניה, יהיה מוכן להמשיך ולדון אתו על-כך ברוח אוהדת.2
כתוצאה מהמשא ומתן שהתנהל בינואר 1945 בין הימלר לבין ז'אן-מארי מוזי, שפעל כמתווך בשם "ועד ההצלה" של הרבנים האורתודוכסים בארצות-הברית וקנדה ולאחר שהובטחה לו תמורה כספית, הסכים הימלר לשחרר בפברואר 1945 קבוצת יהודים לשוויץ, "לשם הפגנת הרצון הטוב של הרייך". למעשה, ניסה לברר את מידת השפעתם של הרבנים על ממשלת ארצות-הברית, לעומת השפעת הג'וינט.3
בראשית פברואר 1945 פקדו האנס גינתר, ראש 'המשרד המרכזי להסדר הבעיה היהודית בבוהמיה ובמורביה' בפראג, שהיה הממונה ישיר על מחנה טרזיינשטט, ומפקד המחנה, קארל ראם על זקן-היהודים, ד"ר בנימין מורמלשטיין, להכין משלוח של 1,200 אסירים יהודים לשם חילופין בשוויץ.4
הרקע לשילוח לא היה ידוע לאסירי המחנה, וההודעה על המשלוח הצפוי התקבלה בחוסר אמון. הודעות השקר על משלוחי אוקטובר 1944, שיצאו למעשה לאושוויץ, חרוטים היו בזיכרונם. החששות עלו גם בשל ההוראות שצירפה המפקדה לבחירת האנשים לשילוח:
"באים בחשבון להיכלל במשלוח: אזרחי הרייך הגרמני, הפרוטקטורט והולנד, שהגיעו לטרזיינשטט עד ל-28 באוקטובר 1944. אינם יכולים להיכלל במשלוח: בעלי אזרחות זרה וחסרי אזרחות; בעלי קרבת משפחה אריים, אפילו בדרגה רחוקה ביותר; אנשים שקרוביהם יצאו במשלוחים למזרח או חיים בחו"ל; קרובים של בוני צריפים [בצוסן]." 5
לא ניתן היה לכלול במשלוח: דנים, בעלי זכויות, נכי מלחמה ובני תערובת- קבוצות שבדרך כלל זכו להגנה ממשלוח למזרח.
בבדיקת כרטסת האסירים במחנה נמצאו 10,632 אנשים שהגיעו לטרזיינשטט לפני ה-28 באוקטובר ו-3,940 מתוכם, 37%, עמדו בקריטריונים שהציבו הגרמנים. הם קיבלו מיד הודעה, ונדרשו לחתום על ויתור מפורש אם אינם מוכנים להצטרף, או להתנדב למשלוח. מפקד המחנה ראם יצא הפעם מגדרו, כדי לאשר את אמיתות המשלוח השוויצרי, ולמרות שרבים פקפקו בדבריו, מבין 3,100 שהוזמנו לצאת במשלוח, 1,200 איש חתמו על הצהרת ויתור ו-1,900 איש מלאו את הטפסים המתאימים.
המועמדים התייצבו במפקדה וביניהם בחר גינתר 1,000 איש וראם 200 שלדעתם התאימו למשלוח. הם פסלו מועמדות של אינטלקטואלים ושל אישים בעלי מעמד, שיוכלו לשמש מקור מידע אמין על קורות טרזיינשטט, וכן פסלו אנשים שהיו חיוניים לקיום המחנה. רוב היוצאים היו מקרב יהודי גרמניה והולנד.6
חלוקת האנשים שיצאו במשלוח לפי ארצות מוצאם היתה כדלקמן:
| ארץ מוצא | מספר היוצאים סך הכל | גברים | נשים |
| הפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה |
96 | 34 | 62 |
| הרייך (גרמניה) | 518 | 148 | 370 |
| אוסטמרק (אוסטריה) | 153 | 49 | 104 |
| הולנד | 433 | 147 | 286 |
| סך הכל | 1200 | 378 | 822 |
חלוקת היוצאים במשלוח לפי הגיל הייתה כדלקמן:
| הגיל | גברים | נשים | סך הכל |
| 0 – 15 | 42 | 45 | 87 |
| 16 – 55 | 105 | 282 | 387 |
| 56 – 60 | 34 | 64 | 98 |
| 61 – 65 | 21 | 42 | 63 |
| סך הכל | 378 | 822 | 1200 |
הגיל הממוצע: גברים 52.9 שנים, נשים 54.3 שנים
בצו המפקדה, צריך היה לצייד את היוצאים במצרכי מזון ובכללם שוקולד, קופסאות בשר ומטעמים נוספים מתוך החבילות שהגיעו במשלוחי הצלב-האדום הבינלאומי.7
ב-5 בפברואר 1945 יצא משלוח של 1,200 אנשים ברכבת נוסעים מטרזיינשטט, "שגרם להתרגשות גדולה במחנה ושל הנוסעים בפרט, מפני שאיש מהם לא האמין, כי הוא באמת נוסע לשוויץ".8
המשלוח הגיע ליעדו בשלום למחרת היום.9 "ב-8 בפברואר אמר ראם למורמלשטיין שהגיע מברק המאשר כי הנוסעים עברו בשעה 2 את הגבול השוויצרי", כתבה עליזה אהרמן ביומנה, את מה ששמעה מבן-דודה גיאורג פוגל, והוסיפה: "כאשר עזב [מורמלשטיין] את המפקדה בכה כמו ילד. כמה הוא צריך לדעת. איזו בדידות באחריות. איזו מעמסה. הידע הזה מכביד עליו לבדו… ואסור לו לחלוק אותו עם איש".10
הספקות בין אסירי טרזיינשטט שככו רק לאחר כמה ימים, כשהגיעו לטרזיינשטט גלויות ממשתתפי אותו משלוח, מבוילות בבולי שוויץ, וכשהצליחו לשמוע בסתר באלחוט את הודעת רדיו שוויץ על הגעת משלוח ובו אסירים לשעבר מטרזיינשטט. בכדי לשפר את תדמיתה של גרמניה דרשו הנאצים, בנוסף לכסף, פרסום חיובי על שחרור האסירים מטרזיינשטט.11
ב-7 בפברואר התפרסמה הודעה רשמית בעיתונות השוויצרית: "כמיופה הכוח של 'האגודה' ושל איגוד הרבנים האורתודוכסים, סיכם מוזי, יועץ הברית עם הימלר, שיהודים ישוחררו ממחנות הריכוז ויועברו לשוויץ".12 "מר מוזי, ארגן את שחרורם של יהודים כלואים בגרמניה. שיירה ראשונה עם 1,200 אזרחים ממחנה טרזיינשטט הגיעה ביום רביעי [ה-6 בפברואר 1945] בשעה 11.45 לפני הצהריים לקרויצלינגן. הודות למאמצי הנשיא לשעבר של הפדרציה, מוזי, שפעל לבקשת הועד המנהל האירופאי של איגוד הרבנים בארצות הברית במונטריי והארגון העולמי של אגודת ישראל שהאזרחים הללו שוחררו מגרמניה".
בעקבות הגעת הרכבת לשוויץ הבריק שטרנבוך ל"ועד" בניו יורק. הגעתם של 1,200 האסירים מטרזיינשטט עוררה התרגשות מרובה בעיתונות היהודית בארה"ב שהוכיחה שניתן עדיין להציל יהודים בדרכים יעילות יותר ממה שניסו להשיג ארגונים יהודיים.
פרסומים אלה הכעיסו נציגי הג'וינט עד שפרסמו בעיתונות בשוויץ מאמרים שליליים המבקרים את המשא ומתן עם הפאשיסטים שהוכתרו בכותרות: "איננו רוצים שום טובות מגרמניה" או "הימלר מקבל מחיר טוב בעבור כל יהודי משוחרר".
ב-6 במארס 1945, כתב ד"ר ז'אן-מארי מוזי לנציג מועצת איגוד הרבנים האורתודוכסים של. במכתב, מצהיר מוזי כי "בשבוע שעבר, נאמר לי בברלין, 'עליך להודות למר סאלי מאייר [ראש פדרציית הקהילות היהודיות של שוויץ ונציג הג'וינט בשוויץ], ששיירות של יהודים ממחנות מגרמניה לא תגענה [יותר] לשוויץ". בשל העויינות של אנשי שטרנבוך כלפי סאלי מאייר הם קיבלו את דבריו של מוזי ללא בדיקה וללא עוררין. ואולם אין יסוד להאשמה שהוטחה במאיר, כאילו הכשיל במזיד את שליחותו של מוזי. הסכם מוזי-הימלר לשחרור נוסף של יהודים נפל קרבן לרצחנות הנאצית.
לפי עדותו של קורט בכר במשפטי נירנברג, כשנודע להיטלר (מפי ארנסט קלטנברונר, ראש המשרד לביטחון הרייך), על המשלוח מטרזיינשטט לשוויץ, הוא חולל שערורייה גדולה בנוכחותו של הימלר, עד שהלה שב וביטל את ההקלות ביחס ליהודים, והורה למפקד מחנה בוכנוואלד, הרמן פיסטר, לא להניח לאיש מעצירי מחנות הריכוז בתחומי גרמניה הדרומית ליפול חי בידי האויב.13
חרף האיסור המוחלט שהטיל היטלר על המשך פעולות כאלה והאיום בעונשים כבדים,14 המשיך הימלר במגעים ישירים עם הרוזן פוֹלקָה ברנאדוט סגן נשיא הצלב-האדום השוודי, ודן אתו על גורל אסירי מחנות הריכוז ממוצא סקנדינבי;15 ובמגעים עקיפים באמצעות רופאו האישי, קרסטן, קיים מגעים עם ארגונים יהודיים, על הצלת יהודים שהיו כלואים במחנות ריכוז.
ב-12 במארס עלה בידו של קרסטן להעמיד את הימלר על חוסר התבונה שבפקודת הפיהרר, ולקבל ממנו אישור בכתב, על ההסכם בעל-פה "בין הרייכספיהרר ס"ס היינריך הימלר ובשם האנושיות פליקס קרסטן", לפיו: "הימלר לא ימלא אחר פקודת הפיהרר לפיצוץ מחנות הריכוז בהתקרב בנות הברית אל המחנות ויאסור על המתת האסירים; בהתקרב בנות הברית יימסר להן מחנה הריכוז באופן מסודר, עם דגלים לבנים; מעתה נפסקת ונאסרת כל המתה נוספת של יהודים, והם יהיו שווים לשאר אסירי מחנות הריכוז".16 לדעת ההיסטוריון ג'ראלד פלמינג, הימלר האמין כי צעדים הומניטריים מעין אלה, יכולים עדיין להציל את חייו.17
