במהלך מלחמת – העולם הראשונה הגיע מספר היהודים באוסטריה לשיאו. רבבות של פליטים יהודים מרחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית ובעיקר מגליציה ומבוקובינה ברחו לאוסטריה ומספר היהודים בה עלה לכ- .022,222 המרירות והמצוקה החברתית-כלכלית אחרי התמוטטות הקיסרות היו קרקע פוריה לתעמולה אנטישמית, שתלתה ביהודים ממזרח אירופה את האשם לכל העיוותים החברתיים, והתעצמה עוד יותר, בגין המשבר הכלכלי בראשית שנות ה02- שהיהודים נתפשו כאחראים לו. בשנת 4601 ירד מספרם באוסטריה ל,464,125- כש443,222- מהם התגוררו בווינה (כ)60%- והיוו 6.1% מכלל אוכלוסייתה1.
מצבם של היהודים החמיר לאחר רציחתו של ד"ר אנגלברט דולפוס ראש הממשלה הפדרלי האוסטרי ביולי ,4601 ומינויו של ד"ר קורט שושנינג תחתיו. בארבע שנות כהונתו של שושנינג התגבר הפאשיזם האוסטרי וגרם לצמצום חופש הפעולה של הארגונים היהודיים באוסטריה והגביר את הגירת היהודים. במארס 4605 ירד מספרם ל- 452,013.
ב40- במארס 4605 נכנס הצבא הגרמני לאוסטריה ולמחרת היום הוכרז רשמית על 'האנשלוס' – 'סיפוח' אוסטריה לרייך הגרמני, והחלו מעשי אלימות משולחי רסן כנגד היהודים,התנקשויות וביזה ומאסרים המוניים של גברים יהודים. בשבועות הראשונים לאחר ה'סיפוח' נכנסו לתוקף תקנות וצווים לאפליית היהודים, לבידודם ולנישולם מן החייםהציבוריים, התרבותיים והכלכליים באוסטריה.
ב45- במארס 4605 הגיע לווינה אדולף אייכמן, שהיה אז הממונה על עניינים יהודיים ב-ס"ד (שירות בברלין, כדי לעצב מחדש (SD-Sicherheitsdienst des Reichsführers-SS ס"ס-ה של הביטחון את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים, שהתמקדה בהגירתם הכפויה.
ב03- באוגוסט 4605 הקים אייכמן בווינה את 'הלשכה המרכזית להגירת יהודים,' שריכזה את כל הפעולות הקשורות ביציאת היהודים. 'הלשכה המרכזית' שלטה עכשיו על חייה של יהדות אוסטריה באמצעות הקהילה היהודית בווינה, שבצו השלטונות השתייכו אליה כל יהודי המדינה. 'הלשכה המרכזית' עסקה למעשה בגירוש היהודים מאוסטריה בשיטתיות בירוקרטית ובאמצעי טרור.
בפרעות 'ליל הבדולח,' בנובמבר ,4605 נשלחו בהוראתו של אייכמן אלפי גברים יהודים למאסר במחנה ריכוז, כאמצעי סחיטה ולחץ להאצת הגירתם מאוסטריה. נשיהם ואמהותיהם חפשו כל דרך להשיג בעבורם אשרת כניסה לכל ארץ אפשרית, ונאלצו לשלם סכומים ניכרים עבור הוצאות הנסיעה. בנסיבות אלה רבו המקרים שאבות המשפחה הוכרחו לעזוב מיד, למען הצלת חייהם, ונטשו את הוריהם הקשישים או נשיהם וילדיהם מחוסרי אמצעים. כך גדל מספר הזקנים והחולים חסרי הקרובים בקהילת וינה ל- ,02,222 וכן גדל גם מספר הילדים העזובים.
הגזרות המרובות שהוטלו באכזריות בזו אחר זו על היהודים נועדו להגביר את הלחץ להגירתם, ולסייע לרשויות להשתלט על כל הרכוש היהודי. היהודים אולצו להשאיר את כל רכושם ולשלם במיטב כספם על הזכות להגר. ד"ר פראנץ אליעזר מאיר, מ'הנציגות הארצית' בברלין, ביקר ב'לשכה המרכזית להגירה' בווינה בהוראתו של אייכמן, והעיד במשפט אייכמן בירושלים על מנגנון הכפייה שהוקם שם7
זה כמו בית-חרושת אוטומטי, נניח טחנת קמח קשורה עם איזו מאפיה. אתה מכניס מצד אחד יהודי שיש לו הון, ויש לו נניח בית-חרושת או יש לו חנות או יש לו איזה קונטו בבנק, והוא עובר את כל הבניין, מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד. בצד שני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות; אלא רק דרכון ובו כתוב : אתה צריך לצאת מהארץ תוך שבועיים. אם לא – תצא למחנה ריכוז2.
אייכמן דרש מהקהילה להגיש לו מדי יום רשימה שמית של 222 אנשים המועמדים להגירה. בעקבות זאת התקצר משך התארגנות היוצאים ל15- שעות עד לעזיבת המדינה, וגדל מאד קצב ההגירה היהודית מאוסטריה. מימון ההגירה בא מההיטל שהוטל על כול מהגר ומכספי הג'וינט ו'המועצה (הבריטית) למען יהדות גרמניה.' מוסדות אלה הסכימו לממן את הוצאות הנסיעה ואת סכום הכסף שהיה על המהגר להציג בהגיעו לארץ הקליטה, בתנאי שאייכמן ישחרר אותם סכומים מהרכוש המוקפא של הקהילה לסיוע למהגרים מעוטי יכולת ובשביל עזרה סוציאלית בקהילה.
לחצי 'הלשכה המרכזית' בהמרצתו של אייכמן גרמו לתהליך הגירה המוני ומואץ של היהודים לכל יעד אפשרי. למרות הקשיים, הצליחו רוב יהודי אוסטריה להגר אל מעבר לגבול המדינה. מתוך 452,013 יהודים שהתגוררו באוסטריה ב,4605- הצליחו למעלה מ405,222- להגר עד השילוחים ב3.4614- גורלם של הנותרים נחרץ במסגרת תכנית ההשמדה ל"פתרון השאלה היהודית באירופה," ורק מתי מעט מהם שרדו עד לשחרור.
לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר ,4606 נערכה הקהילה בווינה להבטחת קיומם של 01,222 זקנים וחולים שלא יכלו להגר ו00,222- אשר נזקקו לעזרה סוציאלית. פקידי הקהילה השתדלו לדאוג הורה אייכמן על וחולים יהודים שלא יכלו להגר. באוקטובר ,4606 לצורכיהם של ילדים, נשים, זקנים יציאת שני משלוחים מווינה ובהם 4,251 גברים למחנה בניסקו, ב"שמורה היהודית" שבאיזור לובלין.
כעשירית מהם חזרו חסרי כל לווינה באפריל .4612
בין אוקטובר 4606 ועד פברואר 4614 לא היו גירושים נוספים של יהודים מאוסטריה. בהשפעת טקטיקות של הג'וינט הסכים אייכמן לעכב את המשך הגירושים, בתנאי ש25,222- היהודים שנותרו באוסטריה יהגרו עד יולי ,4612 מועד שהוארך למעשה עד לפברואר .4614 ואולם, אי אפשר היה להמשיך ולארגן משלוחים גדולים בשל התרוששותה של האוכלוסייה היהודית שנותרה והצטמצמות אפשרויות ההגירה לאחר פרוץ המלחמה, 0,222 יהודים בלבד עוד הצליחו להגר מאוסטריה לארצות אירופה, עד שב00- באוקטובר ,4614 נאסרה ההגירה היהודית כליל.
ההגבלות והגזרות שהושתו על היהודים שנותרו בווינה החמירו את מצבם. היו שנצטוו לעקור עד שש פעמים מדירותיהם, משפחות רבות נאלצו להצטופף בדירה אחת ללא תנאי קיום מינימליים והיו שמרוב ייאוש שמו קץ לחייהם. ב4- בפברואר ,4614 הודיעו אייכמן וברונר (עוזרו של אייכמן) לד"ר יוסף לוונהרץ, מנהל קהילת וינה, על "התכנית ליישוב מחדש" של 42,222 יהודים בשטחי הגנרל- גוברנמן בפולין (שטחים שכבשה גרמניה בספטמבר ,)4606 שיבוצעו ב42- משלוחים שבועיים ממחצית החודש ועד מאי. 'הלשכה המרכזית להגירה' הורתה לקהילת וינה להעביר לה את רישומי המשפחות שקיבלו עזרה ממחלקת הסעד והרכיבה מהם את רשימות המועמדים לגירוש. שלושה ימים לפני השילוח, קיבלה הקהילה מ'הלשכה המרכזית' רשימות של המועמדים לגירוש והיה עליה לרכזם במחנה שהוקם בבית-ספר יהודי. הקהילה היתה צריכה לספק להם מזון בזמן שהייתם במחנה ולהכין להם צידה לדרך. 'הלשכה המרכזית' הפעילה את עובדי הקהילה כמגייסים. הוטל עליהם
לקחת מבתיהם את אלה אשר נקבעו לגירוש ולהביאם למקומות הריכוז. בפועל נשלחו מ42- בפברואר ועד ה40- במארס ,4614 2,221 מיהודי אוסטריה לאיזור קילצה שבפולין, ומשם ב,4610- שולחו הלאה למחנות ההשמדה בלז'ץ וחלמנו.
בסתיו 4614 כשההגירה לא הייתה אפשרית עוד, החל הגירוש ההמוני של יהודי אוסטריה. באמצע אוקטובר 4614 גורשו 2,220 מהם לגטו לודז,' ובסוף נובמבר ,4614 גורשו 0,222 נוספים לריגה ולמינסק, ביניהם, בהוראת הגסטאפו, נכללו כל אלה ששבו מניסקו. בסתיו ,4614 אורגנה בקהילה משטרת סדר יהודית בת 422 אנשים שסייעה בארגון המשלוחים. אלה שלא התייצבו במחנה האיסוף ,JUPO אשר הוקמה ציי"
מרצונם, נלקחו בכוח על-ידי אנשי היחידה המיוחדת, שכונתה "יּו דן פֹו .לי על-פי פקודת ה-ס"ס והייתה כפופה להם. קבוצה זו, שמנתה 5 מיהודי וינה, הייתה מכוונת נגד הקהילה, היות שחיפשה יהודים מסתתרים. מאוחר יותר כשהם הגיעו לטרזיינשטאט, היכו בהם מכות נאמנות ושלחו אותם מיד לאושוויץ.
בעקבות ועידת ואנזה שהתקיימה בברלין, ב02- בינואר ,4610 הודיע אייכמן ללוונהרץ, מנהל קהילת וינה, ולד"ר בנימין מורמלשטיין, ראש מחלקת ההגירה בקהילה, שיש לקחת בחשבון את פינויים של כל היהודים שנותרו באוסטמארק (אוסטריה) ועל שילוח הזקנים, נכי המלחמה ובעלי אותות הצטיינות במלחמה – לגטו טרזיינשטאט.
מינואר ,4610 הוחש קצב הגירושים ובמהלך שנה זו גורשו מווינה 00,404 יהודים7 0,000 גורשו לריגה, 5,222 למינסק ו3,222- לאיזביצ'ה במחוז לובלין, שני שלישים מהמגורשים היו נשים וילדים.
במחצית השנייה של 4610 שולחו מאוסטריה לטרזיינשטאט 40,603 יהודים, מרביתם זקנים. ביניהם היו גם ד"ר דזידר פרידמן, לשעבר נשיא קהילת וינה, אינג' רוברט שטריקר, מי שהיה סגנו8 אהרן מנצ'ר, מנהל בית הספר של עליית הנוער בווינה, וכותבת היומן, קמילה הירש.
'הלשכה המרכזית' הרכיבה את רשימת המגורשים על-פי כרטסת שמית שהייתה בידיה. המועמדים לגירוש קיבלו הודעה בדואר ועליהם היה להופיע בשעה קבועה במקומות הריכוז. שם הוחזקה באופן קבוע עתודה של 0,222 עד 0,222 אנשים, שממנה נלקחו אנשים במקום אלה ששוחררו מהמשלוח.
איים, שאחרת מורמלשטיין, לדבריו, פעל להקל על האנשים, בעיקר הזקנים והחולים טרם שילוחם:
משטרת הסדר היהודית, עזרה למפונים בדירות ובמחנה איסוף, מכיוון שברונר יפעיל את ה-ס"א. זקנים וחולים נשארו לבד בדירותיהם ואני סידרתי את העברתם למוסדות טיפול. הרעיון שלי היו דירות משותפות, מפני שהמוסדות לא הספיקו [לא יכלו לקלוט את כולם…] זקנים וחולים הצלחתי לעכב עד שילוחם לטרזיינשטאט4.
באוקטובר 4610 הסתיימו המשלוחים הגדולים מווינה, ובנובמבר 4610 הורה מושל וינה ד"ר דלברוגה על חיסול הקהילה היהודית והעברת רכושה לקרנות ההגירה של בוהמיה ומוראביה למען החזקתם של המגורשים מווינה בטרזיינשטאט.
באוסטריה נותרו רק כ4,222- יהודים, רובם נשואים ל'ארים.' כל הכשירים לעבודה, גויסו לעבודת כפייה. הקהילה היהודית בווינה בוטלה וב40- בינואר ,4610 הוקמה במקומה מועצת זקנים שייצגה את כול יהודי אוסטריה בפני השלטונות, וטיפלה7 בבית-החולים היהודי, בבית-האבות ובאספקת מזון ודיור לנזקקים. לוונהרץ מונה לזקן-היהודים ויושב-ראש מועצת-הזקנים בווינה, ונותר בכהונה זו עד לתום המלחמה, ואילו ממלא-מקומו, מורמלשטיין, נשלח בינואר 4610 לגטו טרזיינשטאט, לשמש כסגן שני לזקן-היהודים בגטו. מה05- בספטמבר 4611 כיהן שם כזקן-היהודים השלישי עד להתפטרותו ב2- במאי ,4612 ערב השחרור. הגירושים מווינה נמשכו בממדים קטנים יותר והקהילה נעלמה למעשה. בסוף המלחמה שרדו בה רק כ4,222- יהודים כולם בני משפחות מעורבות.
גטו טרזיינשטאט 01( בנובמבר 4614 – 5 במאי ,)4612 הוקם בשטח הפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה, לכאורה, כגטו "קבוע" שיימסר לניהולם "העצמי" של יהודי הפרוטקטוראט, אף-על-פי שנועד, מלכתחילה, לשמש להם כמחנה ריכוז ומעבר – בדרך למחנות המוות. 40,325 יהודים מהפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה, נשלחו לגטו מראשיתו ועד אפריל .4612 בהתאם לייעוד הנוסף שנקבע לגטו, ב'ועידת ואנזה,' לשמש כגטו לזקנים ולמיוחסים מגרמניה ומאוסטריה, נשלחו לטרזיינשטאט מיוני 4610 ועד אפריל 74612 10,636 יהודים מגרמניה ו42,031- יהודים מאוסטריה.
עקב ההבדל בגילם של יהודי הפרוטקטוראט (שרק כ- 04% היו בני 32 ומעלה) ושל יהודי גרמניה ואוסטריה, הופלו לרעה רוב יהודי הרייך בחלוקת המזון, משום שהיו ברובם זקנים, בממוצע מעל לגיל ,42 ולא יכלו לעבוד. ככל שגבר קצב הגעת משלוחי הזקנים היהודים מגרמניה ומאוסטריה לגטו, כך גדל הפער בין כמויות המזון שחולקו לשני הקיבוצים היהודיים. החלטת הנהגת הגטו להעדיף את העובדים הנושאים בעומס בגטו, ולתת להם החל מה44- במאי 4610 מנת-לחם נוספת, אשר קוצצה מ'הבלתי כשירים' – משמע, מהזקנים, נתנה עתה את אותותיה. הזקנים שהועברו מהרייך ולא עבדו, לא היו זכאים לכל הטבה במזון8 הם קיבלו מנות מזון מוקטנות וגוועו מרעב. בתנאי הצפיפות הנוראה בגטו, לא ניתן היה לשמור על הניקיון, בעיקר אצל הזקנים. השלשול ומכת-כינים התפשטו, המגפות השתוללו והתמותה ביניהם רבתה. יעקב אדלשטיין, זקן-היהודים הראשון, ביקר במגורי הזקנים מגרמניה ומאוסטריה, והזדעזע ממצבם וגייס את חברי "החלוץ" בגטו לפעול מיידית לשיפור מצב האומללים, ולהחזיר את כבודם האנושי. ארגון מפעל "יד תומכת-" מפעל העזרה שהגישו צעירים מהפרוטקטוראט לזקנים הסיעודיים מהרייך7 בהבאת אוכל, רחצה ועוד, ללא תמורה ועל חשבון זמנם הפנוי, יום אחר יום, יכול לשמש כדוגמת מופת לסולידריות קהילתית יהודית גם בימינו.
לעומת זאת, נאלצו לבחור מועמדים לגירוש הכפוי למזרח, בעיקר מקרב יהודי הפרוטקטוראט – "ותיקי" הגטו, ולפסוח על יהודי הרייך שזה מקרוב באו והיו מוגנים מגירוש. "הוותיקים," האשימו את "החדשים," שבגינם הפכה "עיר המקלט" שהקימו לגטו-סעד ליהודי הרייך המוגנים, ובעבורם שימשה רק תחנה בדרכם מזרחה. חלקם הגדול של יהודי צ'כיה לא ראו ביהודי גרמניה ואוסטריה חברים לגורל, אלא גרמנים האשמים באסונם. העובדה שהגיעו מגרמניה ומאוסטריה ודברו בשפת המדכאים, גרמה להפלייתם לרעה. אל מכלול בעיותיהם של הזקנים מהרייך, נוספו גם קשייהם לתקשר עם הצעירים הצ'כיים, בשל אי-ידיעת השפה הצכ'ית ובגלל השוני בעולם המושגים, ההשקפות והמנהגים שלהם, והדבר יצר בהכרח אי-הבנות ותיסכולים. במשך הזמן התרגלו אלה לאלה, מצאו לשון משותפת ואחוות גורל.
גטו טרזיינשטאט לא הפך, למעשה, לגטו לזקנים. במחצית ספטמבר 4610 כשאוכלוסיית הגטו הגיעה לממדי שיא של 25,164 נפש, גדל אמנם חלקם של האנשים מעל גיל 32 והגיע לכדי ,24%- אלא שהגטו הגיע לשיא הסבל והכאוס5. בנסיבות אלה נתקבלה פנייתו של מפקד המחנה להסיר את ההגנה משילוח ממרבית הזקנים מהרייך, שהיוו את מוקד המצוקה בגטו. בין ה46- ל06- בספטמבר נשלחו מטרזיינשטאט 44,221 יהודים מגרמניה ואוסטריה, שגילם עלה על 32 שנה למחנה ההשמדה טרבלינקה ולגיא ההריגה מאלי-טרוסטינץ8 באוקטובר ,4610 נשלחו 3,533 יהודים מהפרוטקטוראט, בני 32 ומעלה לטרבלינקה. מכלל הזקנים שנשלחו, שרד אדם אחד בלבד.
באוקטובר 4611 הפחיתו הגירושים הגדולים מטרזיינשטאט לאושוויץ את מספר היהודים בגטו, מ- 06,154 ב05- בספטמבר 4611 ל44,235- – כשהחלק הארי ביניהם היו 1,231 זקנים שהיו מוגנים משילוח. הצלחת מאמציהם של ההנהגה היהודית והאסירים היהודים להחיות את המוסדות שהיו דרושים לקיום וליצירת תנאים 'נסבלים' לאסירים בטרזיינשטאט, גרמה לכך שמסוף דצמבר 4611 ועד אמצע אפריל ,4612 שלחו הגרמנים 5,340 יהודים נוספים לגטו6, וגרמו לשינויים דמוגרפיים בקבוצות הגיל, ובארץ המוצא של האסירים בגטו.
יותר מ- 32,222 מיהודי אוסטריה נספו בגטאות ובמחנות שאליהם נשלחו ורק 4,414 מהם חזרו אליה בתום המלחמה. מ42,201- היהודים שגורשו מווינה לטרזיינשטאט7 נספו 40,500 אנשים, שנפטרו ממחלות ומרעב בגטו או ששולחו הלאה למחנות המוות במזרח8 4,044 מהם שרדו בטרזיינשטאט ביום השחרור.
ב2- בפברואר ,4612 יצאו 420 מיהודי אוסטריה שגורשו לטרזיינשטאט במשלוח אל החופש בשוויץ7, ביניהם היתה גם קמילה הירש, כותבת היומן.
