בית טרזין

הקמתו של בית טרזין

הקמת בית טרזין

כתבה רות בונדי, ממייסדי ומייסדות הבית.

מה שהייתה בכנס הראשון במאי 1955, בנוכחות כ- 150 חברים, רק תחושה עמומה, הבשיל עשרים שנה אחרי השחרור, עם ההתבססות הכלכלית והיכולת הגוברת להתמודד עם כאב העבר, להחלטה: ניצולי גטו טרזין בישראל, ובייחוד חניכי תנועות הנוער הציוניות ביניהם, חייבים להקים אגודה, שלא רק תארגן מפגשים למען החיים, אלא תקים מוסד חינוכי – תרבותי לזכרם של אלה שלא שרדו, בעיקר של חברי החלוץ ובראשם יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזין.
מעבר להנצחה הייתה להחלטה זו סיבה נוספת, אף שהיא לא באה לידי ביטוי בישיבות הראשונות של הוועדה המכינה: המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה התעלם מרצח היהודים כיהודים.
המבצר הקטן בטרזין, שבימי השלטון הנאצי היה כלא לאסירים פוליטיים, ביניהם גם יהודים, הפך לאתר ההנצחה הצ'כי הלאומי לקורבנות הפשיזם.
בלוח הזיכרון בכיכר המרכזית של העיר טרזין כלל לא הוזכרה המילה יהודים.
בית הכנסת פנקס, שעל קירותיו נרשמו אחרי מלחמת העולם השניה שמות כל קורבנות השואה מצ'כיה ומורביה, נסגר בעת המשטר הקומוניסטי למבקרים, תחילה מטעמים טכניים, בגלל הרטיבות העולה מן היסודות הנמוכים לקירות – והוא נשאר סגור עד אחרי מהפכת 1989 ועבודות השיקום.
ישיבות רבות הקדיש הוועד המכין, שבעצם מינה את עצמו, כי לא היה מי שימנה אותו, לדיון בשאלות עקרוניות: האם יכולים להצטרף לאגודה העתידה לקום רק חברי החלוץ או כל אסירי גטו טרזין לשעבר? ואולי גם אנשים, שיקיריהם עברו את גטו ונספו בשואה? בהדרגה, במרוצת השנים, הורחבו מסגרות ההצטרפות לעמותה וכיום יכול להיות חבר בה כל המעוניין ותומך בפעולתה ומטרותיה.
עם רישום העמותה להנצחת חללי טרזיינשטאט (טרזין) כחוק בשנת 1966, הובהר ביתר שאת: יותר מכל דרוש לה מקום (עד אז התקיימו פגישות הוועד בבתי קפה ובלשכות אותם החברים, שמילאו תפקידים בכירים במוסדות שונים), מקום למפגשים, מקום להנצחה, מקום לפעילות, מקום לריכוז החומר התיעודי, למחקר.

באותה העת כבר היו קיימים בערים שונות בארץ בתים לזכר יוצאי חבל זה או אחר במפת הגלות והשואה, שוממים רוב שעות היום, רוב ימות השנה. חברי העמותה להנצחת חללי גטו טרזיינשטאט (טרזין) רצו במקום חי, בלב ישוב, כחלק אינטגרלי בתוכו, והבחירה הטבעית נפלה על קיבוץ גבעת חיים -איחוד, וזאת מכמה סיבות: על אף שמספר החברים ניצולי טרזין בקיבוץ הלך וקטן, כיוון שרבים חיפשו את מזלם בעיר, היו בין מייסדיו ילידי גרמניה ואוסטריה רבים, בוגרי תנועות הנוער הציוניות, שבני משפחותיהם עברו את טרזין ונספו בשואה והייתה להם גישה חיובית לעצם הקמת הבית על אדמת הקיבוץ או, ליתר דיוק, על אדמת קרן הקיימת, שהוחכרה לקיבוץ. זאת ועוד: גבעת חיים שוכנת במרכז הארץ – והרי חברי האגודה היו פזורים על פני ישראל כולה, משדה נחמיה בגליל העליון עד באר שבע בדרום. רק מעטי מספר היו כבר אז בעלי מכונית: מקום במרכז הארץ יקל על הגישה אליו. ובעיקר: קיבוץ כשלעצמו נראה כמקום הולם יותר את רוח ימים עברו; הרי בעצם התכוונו כמעט כל בוגרי תנועות הנוער בצ'כוסלובקיה להצטרף עם בואם ארצה לאחד הקיבוצים, רק שהמציאות הייתה חזקה מן האידיאלים. יתרה מזו, יעקב אדלשטיין, מנהיגם בימי הכיבוש, התכוון אף הוא להצטרף אחרי עלייתו ארצה לקיבוץ גבעת חיים (אז עדיין לא מחולק). לכן גם נקבע מלכתחילה, שחלק מן המבנה העתיד לקום בגבעת חיים – איחוד יועמד לרשות הקיבוץ, לפעולות תרבות משלו. אי לכך הקציב הקיבוץ לבניית הבית מקום מרכזי, בלב אזור מוסדותיו.
אחרי משא ומתן עם הקיבוץ, אחרי שזאב ש"ק, ממייסדי האגודה, החל לכהן כשגריר ישראל באוסטריה והשיג התחייבות לתרומה גדולה מטעם קהילת וינה, אחרי מגבית בין החברים (מעשר של משכורת חודשית אחת), אחרי שהאדריכל אלבין גלזר, אף הוא מניצולי טרזין, הכין הצעות לצורת המבנה, שלוש שנים אחרי יסוד העמותה הונחה בטקס חגיגי אבן הפינה לבנין.

התפתחותו של בית טרזין

הקמת המבנה

על עצם צורת המבנה לא התנהלו ויכוחים נוקבים: היה ברור, שזה חייב להיות, בהתאם לאמצעים המצומצמים שעומדים לרשות העמותה, בית צנוע ורב-תכליתי. לפי הצעת האדריכל אלבין גלזר יוקם חדר הזיכרון במבנה בעל שתים-עשרה צלעות, בנוי לבנים אדומות, שיזכיר את מבצר טרזין. עבור הקיבוץ ייבנה חדר לספריה עיונית ואולם להרצאות ולפעולות תרבות במסגרות מצומצמות, ולעמותה עצמה חדר ארכיון וחדרי עיון וקריאה.
הוויכוח הגדול על יעוד הבית פרץ בין חברי הוועד המנהל של העמותה רק בעת הבניה: זמן קצר אחרי השחרור החל לפעול בפראג מרכז לאיסוף חומר תיעודי על השואה (Dokumentační akce), ממומן על ידי ארגון הג'וינט ומנהלו זאב ש"ק, חבר מכבי הצעיר ומחנך בגטו. לפני עליתו על סרטיפיקאט לסטודנטים בשנת 1946, ובהעדר אפשרות עליה חוקית לשאר עובדי המרכז, הוחלט שזאב ש"ק ייקח במטענו את החומר התיעודי שנאסף לארץ ישראל. חומר זה, שאוכסן באוניברסיטה העברית על הר הצופים ולא היה נגיש במשך שנים, היה אמור להוות יסוד לארכיון העתיד של בית טרזין. אולם לפי בקשת משה שרת, שר החוץ דאז, לא לפזר חומר תיעודי חשוב על פני מוסדות קטנים, העביר זאב ש"ק, ששימש מזכירו, את אוסף "דוקומנטאצ'קני אקצה" לארכיון יד ושם וחדר העיון והמחקר, שהיה אמור להיות חלק מבית טרזין, התבטל, חרף התנגדותם של כמה חברים. לעומת זאת השיג זאב ש"ק בזמן כהונתו בווינה, הודות לקשריו, העתק הכרטסת של כל 160,000 אסירי גטו טרזין לשעבר, שהוכנה מיד אחרי קץ המלחמה בפראג לפי רשימות הטרנספורטים שנשמרו. הכרטסת הייתה בעלת חשיבות מרבית, בייחוד אחרי ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין הרפובליקה הצ'כוסלובקית, יחד עם כל מדינות הגוש הקומוניסטי (מלבד רומניה), בעקבות ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967.במרוצת הזמן הסתבר, שאפשר להקים ארכיון גם בלי אוסף "דוקומנטאצ'קני אקצה", גם במוסדות קטנים, שמעולם לא העלו על הדעת להתחרות במוסד ממלכתי כמו יד ושם.

ויכוח נוקב נוסף התנהל סביב רצפת הפסיפס בחדר ההנצחה, שעלותה נראתה אז גדולה – 100,000 לירות. היו חברים שסברו, כי את הכסף מוטב להשקיע בעבודה חינוכית ובמחקר, היו שראו בפסיפס מפת הגטו על כל בניניו וחומותיו משהו שהזמן לא יוכל לו, היו שסברו שמפת העיר תאמר משהו רק למי שהיה בגטו, היו שהניחו, כי זה יוסיף לאווירת המקום גם לדורות הבאים. הפסיפס הוכן לפי תרשים של אלבין גלזר במפעל לפסיפס בקיבוץ גבעת השלושה והוויכוחים סביבו נשכחו זה מכבר.

עברו שש שנים בין טקס הנחת אבן הפינה ובין פתיחת הבית לייעודו, כאשר חדר ההנצחה, מלבד הפסיפס וספר תורה, עדיין ריק. היה ברור, שיש להציג בו תמצית תולדות הגטו בצורה ויזואלית נאותה, בתמונות מעטות וגדולות, תוך התחשבות באמצעים המצומצמים שעמדו לרשות העמותה. הצעות לתצוגה אורקולית חדישה נפסלו מהעדר מימון ונתקבלה הצעתו של אלבין גלזר להצגת שקופיות מוגדלות, מוארות מאחור, שיתארו בתמצות את שלבי התפתחות הגטו. היו דרושות עשרות ישיבות, עשרות טיוטות לבחירת התצלומים, לנוסח הטקסטים שילווה אותם, עברו ארבע שנים נוספות עד שהושלמה התצוגה בחדר ההנצחה, המכונה כיום מוזיאון.
מי שמכיר את יוצאי צ'כיה- והם היוו את הרוב בוועדות ההכנה השונות, יודע, שהם אינם נוטים למבצעי ראווה, שהם זהירים ונרתעים מחובות, לא מוכשרים במיוחד להשגת כספים ושהם נוטים לדבוק בעקרונות: לרבים נראה בלתי אפשרי, אף בלתי מוסרי ומקומם, להשתמש לצרכי הקמת אתר ההנצחה לקורבנות השואה גם בכספים ממקורות גרמניים. לכן הוחלט עוד בראשית קיום העמותה (בניגוד לדעת חברים אחדים, מעשיים יותר), שלא תהיה פניה לממשלת גרמניה ולמוסדותיה לשם השתתפות במימון הקמת הבית והפעלתו.

התפתחותו של בית טרזין

פני הדברים השתנו במרוצת השנים, לאט-אט, ללא הצהרות, אם בעקבות מגע ישיר עם גרמנים שנולדו אחרי התקופה הנאצית ורצו בקשר עם הבית, אם בעקבות חילופי הדורות, אם מתוך צרכי השעה ועניין בשיתוף פעולה משני הצדדים, לאותה מטרה עצמה: העברת מידע על השואה בכלל ועל תולדות גטו טרזין בפרט לדורות הבאים.
בגלל העדר מקורות מימון מלבד מסי חבר ואי אלו תרומות, התבססה העבודה, תחילה בעמותה ואחר כך בבית טרזין, כמעט כולה על התנדבות, ללא שכר. מזכירות קיבוץ גבעת חיים – איחוד העמידה לרשות הבית את פינדה שפע, אחד מחבריה הוותיקים, יוצא צ'כיה אף הוא, שניהל את הבית עד שנת 1982, ואחריו באה עליזה שילר, גם היא חברת הקיבוץ, מאסירות גטו טרזין לשעבר. דור המייסדים הלך והתעייף, הולך ומתמעט, הצרכים התרחבו ודרשו עבודה מקצועית מלאה: בשנת 1998 ניתן ניהול בית טרזין בידי אניטה טרסי, היסטוריונית בעלת תואר שני (חותנה, ארי טרסי, מקודם טרסלר, היה מבין עובדי דוקומנטאצ'ני אקצה בפראג ובין מייסדי הבית). בשנת 2009 החל עודד ברידא את תפקידו כמנהל בית טרזין, גם הוא דור שני לנספי השואה מהעיר ברנו, צ'כיה, ששהו זמן רב בגטו עד שנשלחו לאוושויץ. בשנת 2015 תמי קינברג החליפה את עודד ברידא כמנהלת בית טרזין לאחר שניהלה את המרכז החינוכי משנת 2008, תמי בעלת תואר שני בהיסטוריה- עבודת הגמר שלה נעשתה בנושא קשישים בגטו טרזיינשטאט.
בשנת 2011 הכירה מדינת ישראל בבית טרזין כ"מוזיאון מוכר" , ה-54 במספר בארץ והשלישי בין מוזיאוני השואה בתוכם.

מתוך רצון להבטיח המשך פעולת הבית הסדירה גם אחרי הסתלקות דור המייסדים, החליטה מועצת העמותה בשנת 1997 שבני הדור השני (ובעתיד השלישי) יהיו מיוצגים שווה בשווה עם הוותיקים בוועדות העמותה השונות ובניהולה. אחרי ארבעה יושבי ראש בני דור המייסדים – זאב ש"ק, וילי גרואג, אורי בס ומרדכי לבני – נבחר בשנת 1998 ד"ר אלי לונטל, בן הדור השני, כיושב ראש העמותה. לאחר פטירתו נבחר דניאל שק ליושב ראש העמותה ומכהן כיום בתפקיד.

דפי הקשר – עלון העמותה

מאז שנת 1976 מוציאים העמותה ובית טרזין פעמיים בשנה את העיתון "דפי קשר" אשר שמו מעיד על אחת ממטרותיו העיקריות: לשמור על הקשר בין חברי העמותה הפזורים על פני מדינות עולם רבות – אנגליה, ארצות הברית, קנדה, גרמניה, צ'כיה, הולנד, דנמרק, אוסטרליה, צ'ילה, ונצואלה ועוד – ולעדכן אותם בפעילות הבית. נוסף על כך מוסרים דפי הקשר מידע על אירועים על פני עולם הקשורים בגטו טרזין ותולדותיו: תערוכות, הצגות, קונצרטים, הוצאת ספרים, פרסום מחקרים, זיכרונות וכתבות בעיתוני העולם, מפגשים, סמינרים, כנסים. את דפי הקשר כתבה וערכה במשך שנים רבות רות בונדי, אף היא מבין מייסדי העמותה. 

איש לא יכול לדעת, מה יביא העתיד – לאנושות, למדינת ישראל, לתנועה הקיבוצית, לכל אחד מאתנו: אנחנו רק יכולים להשתדל שבית טרזין לא רק ימשיך לפעול, אלא שירחיב את פעולתו, כפי שעשה בשנים האחרונות.